מהו ערכנו האמיתי

מרצה ידוע התחיל את הרצאתו בהחזיקו ביד שטר של 20 דולר.
בחדר, בו היו 200 מאזינים הוא שאל "מי מעונין בשטר זה של 20 דולר?"
ידים החלו להתרומם.
"אני עומד לתת שטר זה לאחד מכם, אולם תחילה הרשו לי לעשות זאת".

הוא החל לקמט את השטר. ואז הוא שאל: "מי עדיין רוצה זאת?"
עדיין היו ידיים למעלה באוויר. "טוב" הוא ענה,
"מה אם אני אעשה זאת?"
הוא זרק את השטר על הרצפה והחל למעוך אותו לתוך הרצפה באמצעות
נעלו. הוא הרים אותו מהרצפה, כעת כולו מקומט, מעוך ומלוכלך ושאל שוב,
"עכשיו, מי עדיין רוצה זאת?"
עדיין הידים התרוממו לאויר.

"חבריי, כולכם למדתם שעור בעל ערך רב מאוד. לא חשוב מה עשיתי לכסף,
אתם עדיין רציתם אותו מכיוון שערכו לא ירד. הוא עדיין היה שווה 20 דולר,
פעמים רבות בחיינו, אנחנו מועדים, מתכופפים, ושוקעים בעפר בעקבות

החלטות שקיבלנו, או בגלל נסיבות שנקרו בדרכנו. אנו מרגישים אז חסרי ערך.
אבל אין חשיבות למה שקרה או למה ושיקרה, אתם לעולם לא תפסידו מערככם.
אתם מיוחדים - לעולם אל תישכחו זאת! לעולם אל תתנו לאכזבות של אתמול
להאפיל על החלומות של מחר" -מוסר השכל!

קראתי את הקטע הבא באמת בלי להגזים, אולי איזה ארבע פעמים ולא התחברתי לזה.. ולא למוסר השכל..

בכלל לא דיבר אליי

אם אני משווה את זה למצב שלי אני מרגישה שלא יהיה שינוי וגם שעכשיו לא יהיה שינוי..

כ"כ קשה לי וזה מעצבן אותי.

בפנים אני הכי טובה הכי מותק כולם אוהבים אותי רוצים אותי ובלה בלה. אבל שמגיעים לחיצוניות מעל הקליפה העולם שותק.. אף אחד לא מעיז להתווכח.. :\

חוץ מהחברות והבנות דודות והמשפחה שלי שחושבים שזה שטויות.. אבל בתכלס אני לא חושבת שהניתוח ישנה אני חושבת שהוא יותר יקשה עליי..

רואים את ההתלהבות ואני מנופפת בהגשמת החלום שקרבה אליי.. אבל זה ממש ממש לא זה.. זה כ"כ רחוק ממני כמו מיליון שנות אור.. :S

בחיים הראש והלב שלי לא יחשבו באותו גוף שלא נדבר על הגוף ושאר המרכיבים.. אני פוחדת בכלל להתחיל עם זה.. פוחדת להתאכזב וסתם לתלות תיקוות לשווא..

באמת שאני לא מסוגלת לתת לאף אחד להתקרב אליי.. אפילו לא לפתוח בקטנה שיחה או משהו דומה. זה מונע ממני הרבה..

וכששואלים למה וחופרים אני תמיד מתחילה יותר נכון מנסה להתחיל לספר.. אבל גם זה לא יוצא. כי כולם צורחים מה את רוצה לספר,מה את בכלל שמה על זה.. זה שטויות מי שישים לזה לב בכלל לא שווה אותך..

אבל באמת,

תיהיו קצת מציאותיים, כמה זמן אפשר להסתתר מאחורי מסכה, אני לא חיה בעולם דימיוני אני יודעת טוב מאוד לאן בסופו של דבר הכל מוביל.. ולסופו של דבר הזה אני ממש לא יגיע.. :\

וזה כל המכשול.

הלוואי והייתי נולדת אחרת.. הלוואי שזה לא היה מגיע אליי.. למה רק אני כזאת..

מה עשיתי שיש לי עונש כזה?

אני יודעת שיש דברים יותר קשים בחיים ושמכל זבוב אני עושה פיל  וזה שטויות לעומת צרות של אחרים אבל..

צרות הם צרות ואסור לזלזל בצרות של אחרים :\

אני מיואשת אבל מחייכת כי בת דודה שלי מתחתנת אני שמחה בשבילה..

אבל כמו שאני תמיד מתרצת.. במהלך הניתוח הכל יכול להשתנות..

הלוואי

מהפה שלי לאוזן שלו-אמן!

ונסיים בנימה אופטימית,

מזל טוב לבלוג :))

בן שנה-נונה קטן..

אני יקדיש פוסט אני ממש לא במצברוח המתאים..

אני הולכת עם אמא לביתחולים.. :(

יהיה טוב מתישהו??

:\