קטע שונה מתוכן הבלוג
***************************************************************************************
הברון המוזר מרחוב ז"ר, כך קראו לו ילדי השכונה. לרוב היו מגיעים לאחר בית הספר, בקבוצות של חמישה עד עשרה, עוצרים בבית מספר 3, הקודם לביתו של הברון הגר במספר 5, ועושים תחרויות אומץ של מי מתקרב קרוב יותר לסף הדלת.
הם היו מסתתרים תחת עץ או שיח, שולחים את האמיץ התורן קדימה, דוחקים בו להציץ בחלון, אך זה לרוב היה נעצר כשניים שלושה צעדים ממפתן הדלת ורץ בחזרה עוד בטרם ראה דבר מה.
דני, ילד שובב מכיתה ו', היה היחידי שהעז להציץ מבעד לזגוגית של חלון ביתו של הברון. הוא טען שעשן סמיך בצבע סגול חציל אפף את חדר השינה הנשקף מהחלון, וכי החדר שומם למעט מיטה אחת צרה המונחת בצידו הימיני, זה הרחוק מן החלון.
כעבור מספר רגעים, כך סיפר, שמע קול צעדים וחריקת דלת, ונס מהבית כל עוד נפשו בו. טען שרגע לפני, עוד הספיק לראות חצי מכובעו השחור (המפורסם) של הברון, את החצי ללא הנוצה.
"ומה זה בדיוק העשן הזה?!" "ומדוע חדר השינה שומם?" "והאם ראה הברון של דני המשקיף מבעד לחלון?" שאלות רבות נשאלו, ולאף אחת מהן לא נמצאה תשובה.
דני מעולם לא חזר לביתו של הברון עוד, אך המיתוס עליו רק הלך והתחזק.
סיפרו עליו כי הוא נכנס לביתו של הברון אשר הזמין אותו לכוס תה ועוגייה, ועוד סיפרו כי הוא פרץ את חלון חדר השינה על מנת לגנוב את כובעו של הברון, גזר אותו לשניים ולקח לעצמו את החצי עם הנוצה.
וגם כשעזב את בית הספר ועבר לתיכון, הסיפורים אודות מעלליו עם הברון רק גדלו והתעצמו.
תמר, הייתה בכיתה ג', כאשר סיפר דני אודות ביתו של הברון. גם אז וגם היום לא האמינה לדברי הבל שטות אשר סיפר, או מעללים אודותיו אשר סיפרו אחרים.
כשהגיעו לכיתה ה' חבריה לכיתה של תמר, החלו גם הם משחקים במשחקי אומץ אל מול סף דלתו של הברון. היא מעולם לא לקחה בזה חלק, הייתה תמיד קצת אאוטסיידרית, הרגישה בוגרת לגילה.
ושוב אותו משחק חוזר, מסתתרים תחת שיח או מאחורי עץ, שולחים אחד לשדה הקרב אשר לרוב נס עוד בטרם הגיע לסף הדלת. כבכל יום, עברה תמר בדרכה הביתה לצד רחוב ז"ר, מתבוננת בחבריה לכיתה ולבית הספר משחקים סביב ביתו של הברון. אולם, באותו יום היא לא חלפה על פני הבית כאילו היה בית רגיל. באותו יום, הוא קרא לה לבוא לשחק איתם. "תמר! תצטרפי אלינו" בקע קולו מבין צחוקם של ילדי השכונה. היא עצרה, מתבוננת בקבוצת ילדים הנחה בבית מספר 1, בינם יונתן. יונתן היה ילד בכיתה ז', שתמר הכירה דרך ניצה, המורה הפרטית המשותפת להם לאנגלית. שוב קרא, "בואי תמר! תשחקי איתנו". היא חייכה, והחישה צעדיה לקראתם. הם היו שישה ילדים, רובם בכיתה ז' אחת בכיתה ו'. "בדיוק תורי לגשת לביתו של הברון המוזר" אמר יונתן. "אין לך אומץ", "כמו תמיד תגיע עד בית מספר 3" צחקו חבריו. יונתן חייך בביישנות. היא התבוננה בו, לא מוציאה הגה מפיה, מנסה להבין את המתרחש סביבה. "אולי תוותר יונתן ותביא לילדה הזו לנסות במקומך, אני בטוח שהיא יותר אמיצה ממך". זרק אחד, והסתכל על תמר. היא עדיין לא אמרה מילה. "עזוב אותה, היא לא בשביל משחקים כאלה, היא עוד קטנה" קרא לעברו יונתן, מנסה לגונן עליה. "לא אכפת לי לנסות" היא אמרה, מנסה להרשים את יונתן, שלא יחשוב חלילה שהיא באמת ילדה קטנה.
"הופה! הופה! יש כאן ילדה אמיצה!" שאגו החבורה, "את לא חייבת..." אמר יונתן, רואה את הפחד בעיניה של תמר, "אני לא ילדה קטנה, אני יכולה לשחק" אמרה בתוקף, ועוד בטרם הבינה למה נכנסה החלה לצעוד לכיוון בית מספר 5.
היא לא הגניבה ולו פעם אחת את מבטה לאחור, הייתה נחושה להגיע לבית, להציץ בחלון ולהראות ליונתן שהיא אמיצה. כשהגיעה לסף הדלת, הרגישה את רגליה רועדות קמעה, היא לקחה נשימה והמשיכה ללכת. נכנסה תחת השער אל תוך חצר ביתו של הברון. בחצר הייתה צמחייה רבה, סבוכה אשר טיפסה על הקירות.
בין הצמחייה היו פזורים גמדי חרסינה צבעוניים, כנראה ליופי למרות שתמר חשבה לעצמה שזה דיי מכוער. היא המשיכה ללכת אל עבר אותו חלון מפורסם, דרכו הציץ דני. "אל תפחדי! לא יקרה כלום. אל תפחדי! לא יקרה כלום". מלמלה לעצמה, כאילו היו אלה מילות קסם שיגנו עליה.
כשהתקרבה לחלון, שוב אפף עשן סמיך את החדר, הפעם בצבע ירוק נזלת. היא הקריבה מבטה, ראתה את אותה מיטה מדוברת, עומדת בחדר שומם. רגע. בעצם הוא לא כזה שומם, מבעד לחלון הבחינה תמר בכלב. כלב שרוע על המיטה, מיילל כאילו היה חתול, לא זז כמעט, רק מיילל מכאב. היא נותרה עומדת שם כמספר דקות, וכשהיללות לא פסקו החליטה להיכנס פנימה. איך תעזוב כך את הכלב הסובל לבדו, כאשר אין איש הנחלץ לעזרתו. היא פנתה ימינה לכיוון הדלת, והבחינה כי הדלת פתוחה. היא דחפה אותה קלות, שרק לא תישמע חריקה. הדלת הובילה את תוך מסדרון עמום, בעל דלתות רבות. כיצד תדע היכן שוכב הכלב המיילל. היא החלה בניסיונות לפתוח דלתות, הראשונה נעולה. השנייה נעולה. השלישית נפתחה. היא נכנסה פנימה וראתה חדר מלא באצטבות. רק אצטבות. כאשר על כל אחת מהן היו מונחים כלי מטבח, כלי נגינה, צעצועים לילדים, בגדים, כובעים, תכשיטים. וכל אלו היו מתקופות שונות וממדינות שונות.
תמר הייתה מוקסמת מעושר החפצים אשר כלל החדר, אוסף ענק של חפצים נדירים. והיא החלה פשוט למדוד ולנסות כל חפץ אשר שבה את ליבה. היא חבשה כובע בעל חמישה חודים, ולבשה שמלה משובצת יהלומים, התהדרה בענק בעל 33 פנינים בגדלים וצבעים שונים, מטפחות ומסכות, פאות וציפורניים מלאכותיות. היא מדדה והחליפה, פעם היה זה מכנס צבעוני נפוח של ליצן, ופעם היה זה בגד גוף של בלרינה. ובכל פעם שהתחפשה לדמות חדשה, היא חיפשה בין חפצי האוסף כלי התואם לדמות שלה. והיה שם מכל וכל, משרביט וכתר ועד מברשת לצחצוח נעליים.
היא הביטה בראי הגדול, שהיה נראה כי גם הוא חלק מהאוסף. הפעם הייתה לבושה בשמלת נשף זוהרת בצבע טורקיז, חבשה פאה בעלת שיער ערמוני ארוך ושופע, כאשר לראשה כתר כסוף וזעיר.
היא לא הבחינה בו.
"את השמלה לבשה איזבלה, שחקנית מצוינת מהמאה ה-9, היא הייתה דיי פרובוקטיבית לתקופה".
היא נבהלה והסתובבה מהר לאחור. הוא עמד שמה, ממש מולה. הברון.
גובהו נשא עד מטר וחמישים בערך, וכובעו השחור עם הנוצה המפורסמת הגביהו אותו בעוד כשבעה סנטימטרים נוספים. "יצאתי עמה תקופה, שחקנית בחסד, אך בתור מאהבת הייתי אומר שיש מה לשפר.. אבל את עוד קטנה בשביל זה". היא עמדה שמה לבושה בשמלת הטורקיז, רועדת קמעה. "אני מתנצלת" מלמלה, ספק לו ספק לעצמה. "תהיתי לעצמי מתי יגיע הראשון להיכנס לבית, קבוע בשעה אחת אני פותח את דלת ביתי, ממתין בקוצר רוח לילד שייכנס, ואם לומר את האמת ידעתי שזו תהיה נקבה. עם מאות השנים למדתי שאתן פשוט הרבה יותר אמיצות מאיתנו הגברים...". היא עדיין עמדה, לא ניע, מקשיבה לכל מילה היוצאת מפיו. "מאות שנים?" שאלה לפתע, "מאות, אלפים- מה זה משנה, הפסקתי לספור.." ,
"למה כוונתך במאות שנים?", "אני לא רוצה להלחיץ אותך חלילה, אך אני חי למעלה מ-18 אלף שנה.. נודד בין עשורים ומאות, יבשות וארצות.. אני דיי מחבב את הבית הנוכחי, זה לרוב קורה אחת לחמש מאות שנה, כשאני מרוצה ממקום מגוריי, אני לא תמיד פוגע... קרה אפילו פעם אחת שגרתי חמישים שנה על בית עץ בלב הסוואנה באפריקה. איזו עסקה מפוקפקת שעשיתי עם סבתא טבע, אימא של אימא טבע. הנוכלת הזאת לא סיפרה לי כמה רעש יש בשכונה הצפונית של הסוואנה... צעדת פילים, שריקת נשרים, שאגות של אריות, אל תשאלי אפילו...".
"חיות? הכלב! באתי בגלל הכלב! חיפשתי את החדר בו שוכב כלב סובל, כנראה בוכה כבר שעות. היכן הוא? מה עשית לו?" שאלה תמר בתוקף, נזכרה כי במקור נכנסה לבית בשביל אותו כלב מסכן, ולא בשביל תצוגת אופנה פרטית או סיפורי אלף לילה ולילה שהחליט לספר לה הברון.
הוא צחקק והחל להשתעל בו זמנית עד שהשתנק, "הכלב המסכן, הוא באמת מסכן. הוא ליקק את כל הקרמל מעץ הטופי שהביא לי הדוכס אייזנברגשטיין מסין הרחוקה של המאה ב-14 וקיבל כאב בטן. הבאתי לו סירופ להרגעת הכאב, שכנראה יחל להשפיע בדקות הקרובות, עד מחר הוא יהיה כמו חדש וימשיך בהרגלו להרוס את הגינה שלי בחוץ...".
"אולי תפסיק עם הסיפורים המוזרים שלך, אני מתכוונת ברצינות!" קטעה את סיפורו תמר בנחרצות, "הוא באמת נראה סובל, אולי נפצע". הברון עמד בשקט כמה שניות, ובנימה שלווה פנה אל תמר "חשבתי שילדים נוטים להאמין מהר יותר ממבוגרים בגלל שעוד לא חסמו עצמם לחלוטין לעולם, אם אינך מאמינה לי צאי לחפש את עץ הטופי בגינה, הקרמל אמנם נגמר אך אולי יתמזל מזל וכבר יצאו כמה סוכריות..". תמר לא האמינה למשמע אוזניה, הברון ממשיך ומתעקש עמה על עץ טופי וכלב עם כאבי בטן. "היכן אותו עץ?" שאלה תמר, "בואי אחריי" הוא יצא מהחדר והיא בעקבותיו. הפעם הלכו לאורכו של המסדרון, פנו שמאלה ויצאו דרך אחת הדלתות האחריות לחצר. החצר הייתה מלאה בצמחייה סבוכה גם בצידו האחורי של הבית. רק שמאחור היו עצים רבים, בגדלים וצבעים שונים. היה עץ עם עלים אדומים וסגולים אשר תפרחתו הייתה נראית כמו מסטיקים עגולים בצורת כדורים כמו של פעם, ועץ שני היה בעל ענפים בלבד ועליו נטוו חוטים בלתי נראים אשר יצרו כובעים, או חצאי כובעים. "למה תלויים על העץ הזה רק חצאי כובעים?!" שאלה תמר, "הו יקירתי, זה בגלל שאנחנו רק בראשית העונה של העץ, תוך שבוע שבועיים אני משער שהכובעים יהיו כבר שלמים...". תמר עמדה המומה בחצר, מסתכלת לכל עבר, בוחנת את המתרחש. בין עצי התפוחים והדובדבנים ניצבו עצי מדבקות, ועצי גרביים, שיח פרפרים ושיח סבונים ואפילו עץ הטופי עליו סיפר הברון הפיק כמה סוכריות. הברון הציע לה אחת, והיא לקחה אותה ברצון, מרחרחת לרגע, בודקת שזה אכן אמיתי ואז מכניסה אותה לפיה, מתענגת על הטעם המתקתק. הוא עמד שם מרוצה, ולקח לעצמו גם סוכרייה.
"מה זה כל זה? ואיך זה ייתכן?" היא שאלה, מנסה למצוא את הרציונאל. "גם לאחר שראית את לא מאמינה?! זו הבעיה בדור של המאה הזו, אתם לא מאמינים כבר לכלום, אפילו לדברים שאתם רואים במו עיניכם." הוא פסק. "זה פשוט קצת מוזר, אולי אפילו דמיוני." היא ניסתה להסביר את עצמה, "דמיון זה משהו לא אמיתי, ואילו כאן זה לא המקרה. אמיתי לחלוטין. מעץ הטופי מהדוכס אייזנברגשטיין ועד הסיפורים אודות הבית בסוואנה, והרומן הלוהט עם איזבלה. כל פעם שאתם לא מאמינים או מפקפקים באמת, אתם גורמים לפרח לב ההרים לאבד עוד עלה כותרת מחייו". הוא היה נשמע מעט נעלב ואולי גם חושש. "אני מאמינה! באמת מאמינה!" היא צעקה בנחרצות, "ספר לי עוד, מה זה בדיוק פרח לב ההרים?" היא שאלה בעיניים בורקות, הסיפורים שלו קסמו לה. הוא התנשף כבדות והוציא מקטרת מכיס חולצתו, הצית אותה ולקח שאיפה גדולה. כשנשף יצא מפיו עשן סמיך כתום תפוז. "ומה זה בדיוק הצבעים המשונים של העשן?" היא שאלה, "זה בדרך כלל על פי מצב הרוח שלי, אדום זה לרוב שאני כועס מאד, כתום זה אני מנסה להירגע לאחר כעס, תלוי בגוון.". הוא נכנס לבית, והיא בעקבותיו, הולכת אחריו במסדרון העמום. הוא נכנס לחדר, והיא מייד אחריו. הוא התיישב על כורסא כשהמקטרת בפיו, והזמין אותה לשבת לצדו על כסא עץ רעוע. היא התיישבה בלי להתלונן, למרות שהיה נדמה כי הכיסא עלול ליפול ממשקל גופה בכל רגע.
לאחר שתיקה ארוכה, בה היא חיכתה בסבלנות הוא פצח בדיבור. "פרח לב ההרים זהו פרח נדיר ביותר, בכל מאה דורות יש חמישה בלבד". הוא השתהה לרגע והמשיך "לרוב, הפרח מוצא אותך, הוא בוחר בך. כך קרה גם לי. הפרח הזה מעניק לך חיי נצח, או לפחות חיים ארוכים כשלו. הוא נובל רק כאשר עליי כותרתו נושרים כולם, וזה קורה רק כאשר לא מאמינים בו. כאשר אדם בחוץ אומר כי הוא לא מאמין בפרח לב ההרים, עלה אחד נושר. עלה אחד מתוך 1000 עליי כותרת של חמישה פרחים, כל פרח בתורו שלו". היא הביטה בו, מרותקת, וכשעצר את הסיפור לרגע היא התפרצה בקריאה "אני מאמינה בפרח לב ההרים!"."אני יודע שאת מאמינה" הוא חייך אליה, עיניהם נפגשו יחד, והיא הרגישה שנוצר בינם משהו, לא ברור מה. "אני אמשיך" אמר, "לצערי לפרח שלי נשאר עלה אחד בלבד, וכנראה שאמות בתקופה הקרובה, יכול להיות בזו השנה, ויכול להיות שזה ייקח עוד חמישים שנה, אבל חיי עדיין ספורים ותלויים בשלושה עליי כותרת בלבד". "ואין אפשרות להשיג פרח נוסף? הרי אחד כבר בחר בך..". היא שאלה בתמיהה, "אין אפשרות כזאת ילדתי, לעולם לא יבחרו שני פרחים באדם אחד. לעולם.
אבל לא זו הסיבה בגללה סיפרתי לך על הפרח. הסיבה היא שאני מפחד שלא נותר לי עוד זמן רב לספר את סיפור חיי. אני אמנם אמות בקרוב, אך ארצה שסיפורי ימשיך ויחיה אחריי לנצח נצחים. ארצה שילדים יגדלו על סיפורי, ויאמינו בפנטזיה, יאמינו בעולם קסום, יפסיקו לחפש את הרציונאל מאחורי כל דבר ועניין", "אני לא מבינה...", "הו את מבינה ילדתי, את מבינה. ארצה שאת תחברי אליי ונצא להרפתקה בה תוכלי לשחזר את סיפוריי לחברייך ולילדי העולם כולו. חיפשתי ילד מאמין ומצאתי אותך. ביחד ניצור סיפור שיחייה עוד מאות ואלפי שנים אחריי". עוד בטרם הסכימה, הוא הוליך אותה בבית מגולל את סיפור חייו. על הכפר בו גדל לצד מערת דרקונים עתיקה, כיצד התחבר עם דרקון קטן ונענש על כך רבות על ידי אימו, ולמרות זאת כיצד המשיך להיפגש עמו בסתר ביער עבות סמוך לכפר, עד שגדל הדרקון ועזב עם משפחתו ליבשת אחרת. הוא סיפר על אהובתו איזבלה, כיצד חיכה לה לאחר פרמיירות בקהל, כיצד ברחו מהעיתונים וכיצד בגדה בו עם דוכס רב מעמד, לעולם לא סלח לה על בגידה זאת, ורק כשנפטרה הצליח הוא למחול לה, ועלה כל שנה ביום השנה לקברה. הוא סיפר על קרב פיראטים אליו נקלע כשניסה להגיע מאירופה לאסיה הרחוקה, איך כמעט טבע ואיך הציל את חייו הדוכס אייזנברגשטיין, לו גמל במהלך עשר השנים שלאחר מכן כמשרתו האישי, וכמתנה כשעזב הביא לו הדוכס את עץ הטופי.
בנוסף סיפר, כיצד הכיר את סבתא טבע וכיצד רימתה אותו עם בית העץ מהשכונה הצפונית, כמאה שנה לאחר שמכר את אותו בית עץ, הפכה השכונה הצפונית לשכונה יוקרה. לו ידע.
רבבות של סיפורים הציפו את תמר הקטנה, את החרב הזו קיבל בקרב אבירים באנגליה, ואת הכתר מנסיכה בממלכה קטנה במזרח הרחוק, ואת השמלה משובצת היהלומים ממעצבת בעלת כוחות קסם, ואילו את ענק הפנינים מבת ים, אשר אספה את 33 הפנינים מכל חמשת האוקיינוסים, לאחר שחילץ אותה מרשת דייגים. כל סיפור וסיפור היה נשמע מופרך יותר מאשר קודמו, והיא כתבה וכתבה, מאות ואולי אלפי עמודים. ללא הפסקה, להוטה לשמוע רק עוד ועוד.
מי יודע כמה זמן עבר, היה נדמה שאולי הגיע ערב, ואולי עבר כבר שבוע. ומה עם הוריה בוודאי דואגים. הברון קם ממושבו ומזג לתמר הקטנה מיץ סגול-ורוד לכוס כסף, אותה קיבל ממלך אנגליה, באחת המאות, היא לא בדיוק זכרה כבר איזה. "תשתי ילדתי, תשתי". הוא הניח לפניה את הכוס. "מה זה?" היא שאלה, "תשתי ילדתי , תשתי. ואל תשכחי להאמין". היא לגמה מן הכוס שתי לגימות. ונרדמה.
כשפקחה עיניה בשנית, מצאה עצמה בביתה שלה, בחדרה. מי יודע כמה זמן ישנה, ואולי היה זה רק חלום, תהתה לעצמה. חלום מוזר, ומרגיש כל כך אמיתי. היא קמה לצחצח שיניים, להתארגן לבית הספר. לבשה את בגדיה, ארגנה ילקוט, כבר כמעט יצאה מפתח הדלת, כשלפניה הגיח יונתן. "תמר! מה זה ילקוט ביום שבת?" שאל בתמיהה, "אין בית ספר היום". היא הרגישה מובכת, הניחה את הילקוט לרגלה בעדינות, "יום שבת?" היא צחקה, "שכחתי...". הוא צחק איתה.
"אני חושב שזה שלך" הוא הגיש לה שקית אשר החזיק בידו, "מה זה?" שאלה, "זה היה מונח כאן בכניסה, ערימה של דפים, זה נראה לי בכתב ידך". היא לקחה מידו את השקית והציצה פנימה, היא הבחינה בדפיי הסיפור בכתב ידה ובשמלה בצבע טורקיז של איזלבה. בנוסף לאלו, היה מכתב בתוך השקית, אך זה כבר לא היה כתב ידה שלה, כנראה שכתב ידו. "אל תשכחי להאמין ילדתי" כתב לה.
היא צחקקה לעצמה. "אני מאמינה! אני מאמינה!" היא מלמלה, "מה את ממלמלת שמה?" שאל יונתן, כבר שכחה שעדיין הם עומדים יחד על סף דלת ביתה. "בכל מקרה באתי לספר לך כי יש מודעת אבל חדשה בכל השכונה, זה הברון. הוא נפטר". היא נדהמה והשתתקה, הוא ידע שזה הולך לקרות, חשבה לעצמה, הוא ידע. "אז מה, אתמול השתפנת והגעת רק עד סף הבית שלו, אה? טוב זה יותר טוב משאר הילדים, אך עדיין לא כמו דני המפורסם.." הוא אמר, לא מבינה בדיוק מה קרה אתמול, "אבל נכנסתי לבית, לא ראית? נכנסתי!" היא תקפה אותו. "תמר, זה אני את לא חייבת להמציא סיפורים, אני יודע שברחת משמה..", "אתה לא מאמין לי?" שאלה, "לא" הוא ענה לה, היא רצתה להתווכח, אבל החליטה שלא, בלאו הכי לא יאמין לה. "נכון השתפנתי.." הודתה.
"לא נורא, כולנו ברחנו בסוף." הוא צחק, והציע לה להצטרף אליו ולחבורת הילדים לסרט בקניון, היא חשבה לרגע, וסירבה בנימוס. עד אתמול, לא היה לה ספק אם להצטרף. אך מאז אתמול יש לה עוד עבודה רבה.
הברון אמנם נפטר אך סיפורו ימשיך לחיות אחריו, ולה יש עוד עבודה רבה, לה יש עוד לדאוג לספר את סיפורו ולגדל דורות של ילדים שממשיכים להאמין בסיפורי מעשיות וגוזמאות.
**************************************************************************************
הקטע משתתף בתחרות סיפורי גוזמאות בבלוג כתיבה נוצרת
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=12583627
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
