אני אחת שמחפשת עבודה

בכל זאת פרסמתי את הפוסט הזה כי הוא חשוב לי.היום היה אמור להיות יום הולדתו

של אבי ע"ה.זה לא שהיום הזה לא מזיז לי,כי כשהוא נפטר זה הרגיש לי שכל עולמי קרס

וחרב עליי ביום בהיר.זה פשוט ההרגל אם אפשר לקרוא לזה ככה או העובדה שאני כבר

מבינה שהוא לא כאן משכיחה ממני את הכאב ואת העובדה שזה יום ההולדת שלו.אז

שאני נזכרת אני "מכה" את עצמי על זה שלא זכרתי.זה לא שאני לא עצובה,אני פשוט

יגיד לכם את האמת,אין לי כוח לעצבות.באיזשהו מקום מרוב שלא בא לי להיות עצובה

הדמעות לא באות.אז מצד אחד זה יום העצמאות שאני מאוד שמחה לחגוג ולדעת

שהמדינה שלי חזקה ותמשיך להיות חזקה,ומצד שני היום הולדת שלו.יום שאני לא רוצה

לעלם יותר לשכוח או להיזכר בו ברגע האחרון.זה לא פוסט עצוב,באמת שלא.זה לא

הכוונה.הכוונה כאן היא להגיד שכאב וזמן אולי בכל זאת מרפא משהו.

ואגב,אל תשכחו יש טיפים מצויינים!