אני אחת שמחפשת עבודה

דוד שלי,אתם זוכרים,ההוא שבקושי מתקשר.ואם כבר זה תמיד בלהגיד לנו מתי יוצא יום

האזכרה להורים שלו כי הוא חייב לתאם את זה איתנו שיהיה לו נוח,שחס וחלילה הוא לא

יפספס את הטיסה שלו לחו"ל.או שהוא תמיד מנסה להטיף לנו מוסר או לבקר אותנו ל-5

דק' קצרות פלוס הטפה,פלוס עוד שאלות חודרות על החיים שלנו וחקירה אין סופית.אז

הפעם הזאת להפתעתנו הרבה הוא התקשר להודיע לנו שבת דודה שלי,היי,גם אותי זה

מאוד הפתיע שפתאום יש לי בת דודה,הבת שלו,מתחתנת.נדמה לי אם אני לא טועה עם

השותף שלה לדירה.האמת,אני לא הכי רוצה ללכת.הם גם ככה לא משפחה שלנו כבר די

תקופה ארוכה.ואם כן אז הם נזכרים בזה מאוחר מידי.פעם אחרונה שראיתי אותה היה ביום

האזכרה לאבי ע"ה באוגוסט וגם זה יותר מידי.בכלל אני שונאת ללכת לחתונות.זה נראה לי

מאולץ כי אנחנו עוטים עלינו מסיכה של שמחה מזוייפת.מושיבים אותנו רחוק מהעין רחוק

מהלב (מסתברה שזה לא משפט סתמי שמישהו המציא.הוא פשוט ידע על מה הוא מדבר).

ותאמינו לי שאפילו העוזרת של סבא שלי ע"ה קיבלה יחס יותר חם מזה כי היא ישבה קרוב

אליהם.ואנחנו משפחה!.ולא רק זה,הם לא באים אלינו לשולחן,שוכחים שאנחנו משפחה.מה

הקטע של זה בעצם? אני יכולה להבין חברים,אבל משפחה? בחייאת ראבק,אנחנו נותנים

לכם אחלה של צ'ק אז המינימום שלכם הוא לבוא להגיד לנו שלום.לא? האמת,זה לא פעם

ראשונה שהם שוכחים את העובדה שאנחנו משפחה.תמיד שבאנו אליהם הם התייחסו אלינו

בקרירות,אף פעם לא בילו איתנו,תמיד איכשהו צצו להם דברים ובאחד החגים שהם אירחו

אותנו,הם העדיפו יותר להיות עם המשפחה שלהם.אז תגידו לי אתם,אם זה משפחה?!