אני אחת שמחפשת עבודה

אם ראיתם את הפרומו של היום בערב לכוכב נולד וראיתם זוג ילדים ואבא בשם שימי

תבורי,לא טעיתם.הוא הביא את הילדים שלו לכוכב נולד (אם אתם זוכרים שהוא סיפר את

זה באח הגדול  נון סטופ שהוא מנסה להעלות "להם" את הקריירה ושיבח אותם מפה ועד

ל..כי הוא חושב שהם כישרוניים).זה שהקריירה שלו גם ככה דואכת ואנחנו מעדיפים יותר

זמרים צעירים או אחרים,לא אומר שהוא צריך לדחוף את הילדים שלו במקומו (?).כישרוניים

עד כמה שהם.תחשבו רגע אחד על התדמית שלהם.הוא מגיע איתם לכוכב נולד,אז שלא

יקבלו אותם? זה לא יפה,הם הרי הילדים שלו,אם יקבלו אותם אז זה בטוח לכמה פרקים עד

ש"הקהל" בבית ידיח אותם.אבל את האמת אנחנו יודעים.קשה אחרי לבטל את תדמית של

"תלויים באבא".לדוגמא האחיות פיק,הן ידעו בהתחלה שהן הבנות של צביקה פיק,אבל

ידעו להפריד בניהן לבין אביהן.הן יצאו ככאלה שיודעות גם לכתוב וליצור לבד.ובן ארצי

שיצא עם השיר "אפס".וכמובן שוב,רן דנקר.אף אחד מאיתנו עד לפני לא מעט שנים אחרי

שהוא כבר התפרסם,לא ידע שהוא הבן של אלי דנקר מ"לגעת באושר".בטוח יש עוד המון

דוגמאות אבל הנקודה העיקרית היא שכל אחד ואחד מהם התפרסם בזכות עצמו.אף אחד

מהם לא היו תלויי על שום גל של שום הצלחה מלבד ההצלחה שלהם.אז שלא יימכרו לכם

סיפורים שהם קיבלו את הילדים שלו כי הם באמת כישרוניים.ולשימי עצמו אני אומרת דבר

כזה-היית באח הגדול,נהנית? תפרוש.נכון אתה זמר נהדר.באמת.כולם יודעים איזה קול

יש לך.ראינו וגם שמענו.מספיק.אבל בחייאת שימי,להביא את הילדים שלך לכוכב נולד

ולהגיד "כאילו" בפרומו "הם אולי לא יעברו" רק כי אתה רוצה ליצור תדמית ויודע שבטוח

ייקבלו אותם כי לא נעים? זה תסלח לי לשחק בקקי. 

בעקבות מה שהיא כתבה,עלתה בי השאלה ממה בעצם רובנו נרתעים ששומעים את צמד

המילים "חולי נפש".הרי מדבור כאן בנפש שהיא הגוף שלנו,מה שמתחולל בגוף של כל

אחד מאיתנו.חולה זו מילה שמציגה מצב מסויים של אדם פגוע.באופן פיזי או נפשי.בדרך

כלל זה לא אמור להרתיע או להחדיר את הפחד.אבל משהו בצמד המילים האלה גורם כן

לפחד הזה לחדור.לפי איך שזה נראה זה פחד של סטיגמה.של זה נורא ואיום.מי שהוא

מוגדר ככזה הוא מסכן או מסוכן וצריך להתרחק ממנו כמה שיותר מהר,או שמרחמים עליו.

אבל אותם חולים הם כמונו בדיוק.עם קיצוניות ובלעדיה.כמו למשל דיכאון.וכמובן שיש עוד

המון מצבים של בריאות נפשית לא קלה.להתמודד עם המטען הזה הוא מאוד לא פשוט.

אני אישית יכולה לתת לכם דוגמה ממני.שאני התמודדתי ומתמודדת עם לא מעט בחיי,אני

לעיתים "נשאבת" לתוך כאב עצום שכשאני כותבת את זה,זה באמת משחרר.אישית אני לא

יודעת בדיוק מה הפיתרון או התרופה,כי כל מקרה זה לגופו.אבל כן צריך לטפל בזה וכן

צריך לטפל בכל מה שקשור לבעיות נפשיות,כי זה נושא חשוב מאוד.ובוודאי ובוודאי שמה

שעולה מהפוסט שלה צריך לקחת טוב טוב לתשומת ליבנו.לא ייתכן שזה היחס שחולים יקבלו.אבל אולי בתור התחלה,נשנה את צמד המילים נהפוך אותן למילים אחרות.לא שזה

יירכך את המכה,אבל לפחות זה ייתן קצת הרגשה שונה.שיישמע אחרת לגמריי מחולי

נפש,יותר ידידותי.מאשר סתם צמד מילים לא נעימות.

דוד שלי,אתם זוכרים,ההוא שבקושי מתקשר.ואם כבר זה תמיד בלהגיד לנו מתי יוצא יום

האזכרה להורים שלו כי הוא חייב לתאם את זה איתנו שיהיה לו נוח,שחס וחלילה הוא לא

יפספס את הטיסה שלו לחו"ל.או שהוא תמיד מנסה להטיף לנו מוסר או לבקר אותנו ל-5

דק' קצרות פלוס הטפה,פלוס עוד שאלות חודרות על החיים שלנו וחקירה אין סופית.אז

הפעם הזאת להפתעתנו הרבה הוא התקשר להודיע לנו שבת דודה שלי,היי,גם אותי זה

מאוד הפתיע שפתאום יש לי בת דודה,הבת שלו,מתחתנת.נדמה לי אם אני לא טועה עם

השותף שלה לדירה.האמת,אני לא הכי רוצה ללכת.הם גם ככה לא משפחה שלנו כבר די

תקופה ארוכה.ואם כן אז הם נזכרים בזה מאוחר מידי.פעם אחרונה שראיתי אותה היה ביום

האזכרה לאבי ע"ה באוגוסט וגם זה יותר מידי.בכלל אני שונאת ללכת לחתונות.זה נראה לי

מאולץ כי אנחנו עוטים עלינו מסיכה של שמחה מזוייפת.מושיבים אותנו רחוק מהעין רחוק

מהלב (מסתברה שזה לא משפט סתמי שמישהו המציא.הוא פשוט ידע על מה הוא מדבר).

ותאמינו לי שאפילו העוזרת של סבא שלי ע"ה קיבלה יחס יותר חם מזה כי היא ישבה קרוב

אליהם.ואנחנו משפחה!.ולא רק זה,הם לא באים אלינו לשולחן,שוכחים שאנחנו משפחה.מה

הקטע של זה בעצם? אני יכולה להבין חברים,אבל משפחה? בחייאת ראבק,אנחנו נותנים

לכם אחלה של צ'ק אז המינימום שלכם הוא לבוא להגיד לנו שלום.לא? האמת,זה לא פעם

ראשונה שהם שוכחים את העובדה שאנחנו משפחה.תמיד שבאנו אליהם הם התייחסו אלינו

בקרירות,אף פעם לא בילו איתנו,תמיד איכשהו צצו להם דברים ובאחד החגים שהם אירחו

אותנו,הם העדיפו יותר להיות עם המשפחה שלהם.אז תגידו לי אתם,אם זה משפחה?!

אני לא יכולה.אני פשוט לא יכולה.לא יכולה לרוץ,לרדוף או לבקש חתימה מידוען.

מהסיבה הפשוטה שאני כבר לא אותה ילדה קטנה שהייתי פעם.זה לא מתאים לי.הגיל

שלי הוא מחסום עבורי.בשלב כלשהו של החיים האלה,אני מבינה שאני כבר לא איזה

נערה בת 17 אלא בת 24 בעוד פחות מ-3 חודשים.וזה לא כמו הפעם ההיא שביקשתי

חתימה שהייתי אז בעיר ערוץ הילדים שעשו בעיר שלי,מאפרת רייטן,שהייתה בזמנו

מנחה,והיא מצידה צחקה ותקעה בי מן מבט של "כמה פאטתית אני שמתחננת לפאקינג

חתימה שלה".ומה בסך הכל ביקשתי ממנה,קישקוש שהיה עושה אותי שמחה.זה בשבילי

היום די דבילי.אני מנסה בכל הכוח יש לציין,להתגבר על העניין,ועד עכשיו אני מצליחה

בזה,אבל זה לא נהיה יותר קל.זה כאילו שכל ידוען מחולק למגזר מסויים של גילאים.לרוב

בגלל מה שהוא עושה.כתור דוגמה טובה אני אתן את רן דנקר.שלמשל שיחק וגילם מגוון

של דמויות בסדרות וסרטים כמו: השיר שלנו,דני הוליווד,מסכים עונה 2,הסרט האחרון

עיניים פקוחות,כלבת,חסר מנוחה אז הוא מן הסתם יפנה יותר לטווח הגילאים 12-18.שהם

בניגוד אליי כן יכולים לרוץ,לבקש,לרדוף ולעשות כמעט הכל רק כדי לראות את הסלב

שלהם,ויש את טווח הגילאים שלי,שמצפה ממני להתנהגות מסויימת.שהולמת את גילי.כי

תחשבו על זה,אם אני יבוא ויעשה את מה שאותן ילדות/נערות צעירות ממני עושות אתם

לא חושבים שהם יחשבו שאני התחלקתי לי על כל הראש.בטח כן.אז על אף הקושי

העצום,אני עוצרת די בהצלחה את ההתרגשות ואת ההתלהבות הזאת.

נ.ב חשוב - תודה ענקית לה שעיצבה לי את הבלוג!