אני אחת שמחפשת עבודה

הקלטתי לא מזמן ביס מקס את ההופעה של שלישיית פרוזאק הענקיים,אם יורשה

לי ויורשה לי,בערך לפני כחודשיים (נשמר טוב העניין הזה).אני יכולה לראות את זה

שוב ושוב,ועדיין לצחוק כל פעם מחדש.על הקטע עם הפופקורן ("מה אתה מ(ש)פריץ",

"יא זבל","בוא נחליף מקומות","לך תוריד את הזבל","עוד באולטראסאונד ראו שקית"),

או על הקטע רומיאו ויוליה ("יוליה,היא רוסייה?"),אבל הקטע שהכי אהוב עליי זה הקטע

ששלומי קוריאט מנסה לומר מונולוג בשם וזה כואף(ב),"מתוך ספר מונולוגים שהוא כתב

כביכול,ויצא בעותק אחד",הוא תוך כדי כך יורד על אישה אחת בקהל ("תסתמי","אני

אוציא אותך",אני יאכיל אותך דגים,תשביעי מזה",בליווי תנועות של כלב ים,"אנחנו נוציא

את כולם ונושיב אותך כיסא כיסא כאילו האולם מלא") כי הצחוק שלה משגע אותו.כמה

שזה מצחיק,ככה הקהל ואנחנו יחד נקרעים מצחוק.וזה שזה לא מדבר אלינו ולא מפריע

לנו,זה הופך את זה העניין לעוד יותר מצחיק.אבל בואו רגע נדבר ברצינות.נשאיר רגע

את הצחוק בצד.אם היו יורדים עליכם במקום על אותה אישה,אני די בטוחה שגם אתם

הייתם נעלבים באותה מידה.גם אם השחקן עצמו לא באמת התכוון להעליב אלא רק

לצחוק יחד איתה ולא עליה.עדיין זה מעליב.אותה אישה גם יודעת את זה,אבל כדי שלא

להראות שהיא נעלבה ואולי גם מרוב בושה ומבוכה היא צוחקת יחד איתם.זה לא שיש לי

בעיה עם הומור,להיפך,אני יכולה להבין מתי צוחקים איתי,אבל יחד עם זאת אני גם יכולה

להבין מתי צוחקים עליי ברמה של העלבה.כך שבמופעים כמו פרוזאק,וכל מופע אחר יש

את גבול הטעם הטוב.אני מאמינה שאם הוא היה יורד עליה רק פעם אחת,זה עוד היה

איכשהו בסדר,כמו שהוא עשה קצת בהתחלה עם שתי בנות,אבל ברגע שהוא לא חדל

מזה לרגע אחד עד סוף המונולוג שלו,אז אם כמה שזה מצחיק,ואולי זה חלק מהמנולוג,

אני לא יודעת,בשלב מסויים,זה כבר לא היה לעניין.כי בסדר הבנו את הבדיחה,אבל

צריך להגיע לכדי השפלה של אישה ששילמה כמו כולם על הכרטיס כדי להינות ולא

כדי שאחר כך היא תושפל. 

באמת,אני קולטת מהר דברים בפעם אחת.אבל לפעמים מה לעשות שאני אוהבת גם

שמסבירים לי לאט וברור,עד שאני מבינה.מהסיבה שלפעמים יש דברים שהם קצת יותר

מורכבים או פשוט צריכים קצת יותר הסבר.אני לא רוצה שיתייאשו ממני ויגידו לי ישר לא

חשוב,עזבי אותך בשביל מה.את זה אני מאוד לא אוהבת.אם מסבירים אז עד הסוף.אני גם

אוהבת שאומרים לי לאן אני צריכה להגיע למקום מסויים במדוייק.שאני לא אצטרך אחר

כך לשבור את הראש או להתחיל לשאול מאה אנשים בת"א לאן מגיעים שרובם פשוט לא

יודע איך.ובקשר לזה יסלחו לי רוב תושבי העיר שכן מסבירים,אבל אני די תוהה,כי למה אותם אנשים שגרים בעיר הזאת לא יודעים לכוון.חוץ מללכת הלוך חזור לבית שלהם או

במקרה הטוב לסופר ובית מרקחת שאר הדברים זה קשה מידי?.תאמינו לי אני כבר עכשיו

מעדיפה את העיר שלי.ראשון.פה בכלל אין מצב שאני הולכת לאיבוד או שאני לא שואלת אנשים איך להגיע והם לא יסבירו לי.בגלל זה,חברה של אימא שלי יודעת שכל פעם לפני

שאני צריכה לנסוע לאיזה ראיון בת"א אני חייבת אותה כי היא המדריכה שלי להסתבכות

בעיר.למרות שגם אז אני מסתבכת בדרכים,אבל אחרי כמה זמן אני אגיע למעוז חפצי ויהי

מה.והאמת היא שאני מגיעה לשם די בזמן אם אפשר להשוויץ.כך שהכל בסוף מסתדר.גם

שהלכתי לאיבוד,עם קצת תושייה שלי,לא משנה מה אני מסוגלת להגיע לבסוף הבייתה בחתיכה אחת ובשלום.אז כמו שאמרתי,שמסבירים לי לאט אני מבינה,זה לא בעיה. 

זה בטח יישמע לכם מצחיק,אבל זה בשיא הרצינות.אני עם פייסבוק הסתבכתי.אתם

קולטים? זה התחיל בזה שאתמול השתכנעתי אחרי שראיתי שחצי עולם שם,לפתוח גם

אני פייסבוק.אמרתי לעצמי כמה כבר קשה זה יכול להיות.למרות שאני אם תשאלו אותי 

לא ממש מתחברת לזה,וחושבת שלפתוח אחד כזה זה נראה לי ממש סינית עתיקה,אבל

פתחתי פייסבוק בכל זאת,אמרתי יאללה נעשה את זה.אבל עכשיו זה נראה לי טיפה

קצת מיותר(?) ובהמשך תבינו גם למה.אם כי לולא עזרתה הענקית,אחרי שקצת שיגעתי

אותה עם כל השאלות ששאלתי,לא הייתי מצליחה להבין כמה דברים בסיסיים שדווקא

גרמו לי להינות מכל העניין.אבל אז שוב פעם נוצרה לי בעיה.זה התחיל להסתבך לי יותר

ממה שהסתבכתי עם זה בהתחלה.הבעיה היא שעכשיו אני לא יודעת איך אני רושמת

פתקיות,איך רואים את התגובות,איך רושמים אותם,וכל זה בתוך הפתקיות עצמן,כן.איך

בשם אלוהים אני שולחת לכל מי שחבר שלי הודעות? שכחתי האמת גם איך אני רואה

את אלה שאני מאשרת? כי לראות את מי שהצטרף אני רואה בחברים שלי.אבל איך אני

מתכתבת איתם? ובקיצור אני חושבת ששוב לא הבנתי את הכל חוץ,חוץ מלהגיב להודעה

של האחר למטה בפרופיל כי זה העמוד ששמרתי במועדפים אצלי במחשב,או לעשות

לעצמי עריכת פרופיל,בשאר הדברים,אני בבעיה.ועכשיו אני חושבת על זה,בשביל מה

פתחתי את זה בכלל אם אני רק מסתבכת יותר ויותר,ולא מצליחה להתשמש בזה?

אני תוהה לעצמי,למה אני מסבכת עם כל כך הרבה דברים שאמורים להיות פשוטים. 

את הפוסט הבא תתבקשו לקרוא במין מבטא שהוא מרוקאי-עיראקי,עם קצת שירה

באמצע:"חיילים וחיילות (בוקר טוב או אחר הצריים טובים),שער יציאה שער יפו בבקשה.

(פה מתחיל הזמרה אז שירו יחד איתו) לרמלה,לוד,ירושלים,ת"א,תעלו על הגשר,לצומת

הקרח תישארו באוטובוס (היו מספר פעמים מעטות שהוא היה אומר לנו להישאר אם היה

לו חשק להמשיך בנסיעה ולהביא אותנו לשער השני של הבסיס אם אני לא טועה,שהיה

השער שלי,שער ראשון),לשער ראשון תעברו לאוטובוס השני.שיהיה לולכם סוף שבוע

נעים ותשמרו על עצמכם." ככה פתח הנהג עם השפם,הכיפה ואיך לא המיקרופון,בבסיס

שלי את שגרת היום.הוא היה גם מקריא את השערים של הבסיסים מידי בוקר.ככה שהיה

לי בהתחלה גם יותר קל להתמצא.אחרי זה עשיתי את זה לבד כמו גדולה.אבל זה היה

הפתיח הקבוע שלו כל בוקר וכל אחרי הצהריים,שכול החיילים היו באוטובוס שהיה יחסית

לבוקר גם מפוצץ מכמות של חיילים,כולל זה שהיינו מסריחים מכל היום.היו לו מבטא שנע

בין צפצפני נסבל לבין המרוקאי-עיראקי.מבטא כזה שקשה מאוד לשכוח.הוא היה הנהג

היחידי שבלעדיו לא הייתי מצליחה למצוא את הדרך הביתה.שאר הנהגים היו עושים את

ההקראה הזו פעם ב..אבל הוא היה הנהג היחיד שהתמיד.כן,כן,אחרי חודשים (קצרים) 

שבהם הייתי מגיעה  הבייתה רק אחרי 4 שעות!.עכשיו,למה אני מספרת לכם את כל זה,

כי נזכרתי בזה עכשיו ונורא רציתי לשתף אתכם,שגם במקומות שלא כל כך נראה שהוא

כיפי או מהנה יהיה תמיד את האחד או האחת שתעשה לנו את כל היום.מה גם שזה נחמד

לדעת שיש אנשים שאכפת להם ממה שהם עושים.