אני עוצם עניים ורואה את זה.
איך האוטו שתמיד רציתי עומד לו בחניה, ובתוכו, מחכה לי האישה של חיי, זאת שהצילה אותי מהאישה הקודמת.
ומאחוריהם, בית, לא גדול ולא קטן, גם הוא עומד ומחכה לי.
וגג הבית מלא ברעפים, מונחים שם כמו חיילים קטנים.
ומתוך סבך הרעפים צומחת לה ארובה קטנה והיא מעשנת עשן לבן וסמיך.
אני רץ אל האוטו, אליה, אל הבית, ומגלה כי האוטו בעצם עשוי מקרטון, והאישה של חיי איננה אישה, היא שלד מכוסה בברדס.
והבית, הבית אינו אלא בית של אדם אחר, והוא נעול.
אני מנגב זעה קרה מהמצח והיא שורפת לי את הידיים, הטיפות חורכות לי את העור ומגיעות לבשר.
״אני מפחד!״ אני צועק, ומגלה לפתע כי שפתי נתפרו זו לזו ורגלי נעלמו ואני גידם.
רועי מושיט לי יד, אני תופס אותה והיא מתפוררת.
אני נמס, המותניים מתחילות לנזול...
״אחת... שתיים... שלוש...״
אני נשרף, הפנים עולות באש...
״להתרחק! אחת... שתיים... שלוש...״
אני נופל פנימה, הוא כמעט אוחז בי...
״החזרנו אותו! אני צריך אלונקה לכאן!״