הגיגיה של מייפל

הבית בשבילי הוא לא רק מקום, אלה הרגשה. 

להתעורר בבוקר ולרדת למטה, לפתוח את הדלת ולגלות את אימא כל פעם מחדש בחוץ, עם החלוק הורוד שלה ועם נס קפה בצד.

לחזור הביתה אחרי יום מעייף, שלפעמים כמה מבני המשפחה נמצאים וכמה לא, ולמצוא את החלב בחוץ על השיש. הרגלה של אימא שלא ישתנה.

להתפלל שיש קולה במקרר ולהתקשר לאימא כדי לשאול מתי היא חוזרת.

אבא שנכנס עם עצים לאח. אחי שנמצא עשרים וארבע שעות מול המחשב. אחותי הקטנה שצופה בטלוויזיה בחדר של אימא ואבא.

לשכב במיטה עם קולה בצד וספר טוב ולהתעצבן כל פעם מחדש כשמפריעים לי.

לראות את החתולה ישנה אצלי במיטה, לרצות להעיף אותה משם אבל אני לא יכולה כי אני אוהבת אותה יותר מדי.

לחזור לסבתא פעמייים בשבוע, ולגלות אותה עדיין בריאה ושלמה, צופה בטלנובלות שלה בטלוויזיה. לחבק אותה.

שיחות נפש עם אימא על הכול והשמחה על כך שאני מסוגלת לספר לה הכול.

ללכת לישון עם המון מחשבות על היום למחרת ועל החיים עצמם ועל העתיד.

הבית בשבילי הוא לא רק מקום, אלה הרגשה.

זאת המשפחה שתמיד נמצאת שם לצידך, למרות כל הקשיים שיש, הבכי והצעקות.

אלה החברות, שלא משנה כמה אני אכעס עליהן, אני אף פעם לא אוכל לכעוס עליהן לתמיד.

דרך אגב, סיימתי לקרוא את הספר- "אשתו של הנסוע בזמן" לפני כמה ימים. זה הספר הכי מדהים שקראתי אי פעם וזה ספר שאני אזכור לעד.

שיהיה לכם המשך סוף שבוע קסום,

מייפל.