הגיגיה של מייפל

מייפל אוהבת לכתוב, בעיקר כשהיא יושבת ליד שולחן ישר, שכל סנטימטר במקום, עם עט פיילוט שחור ודפדפת לבנה.

היא אוהבת לכתוב על סיפורים אישיים מחייה, על החברה המיוחדת שלה, על האהבה הבלתי אפשרית, על החלומות והשאיפות, על תיאוריות מוזרות ובעיקר על החיים.

מייפל אוהבת נוסטלגיה, מאוד אפילו. היא אוהבת לנבור במגירת הזכרונות שלה, למצוא את היומנים הישנים, קבלה של סטימצקי, נרתיק המשקפיים שנסחפו בנהר וברכות מגוונות שקיבלה במשך השנים.

מייפל אוהבת ללטף את שורת הספרים על המדף, כי הם מעוררים בה מין שמחה בלתי מוסברת בלב, בידיעה מלאה את כל תוכנם וסיפורם. 

מייפל אוהבת ללכת עם אוזניות לכל מקום, היא אוהבת לשמוע מוזיקה בכל רגע אפשרי, עם האוזניות הצבעוניות. היא משתמשת בהן כשהיא שוטפת כלים, כשהיא מסתכלת על תמונות, כשהיא הולכת לבית של סבתא ובעיקר כשהיא עצובה וצריכה זמן לחשוב.

מייפל אוהבת להתכתב עם חברות חדשות ולספר להן מה מפריע לה, כי הן לא שופטות ורק מעודדות, מעניקות מילות נחמה וכתף תומכת. 

אבל מייפל לא אוהבת כשמתעלמים ממנה כשהיא שואלת שאלה, מייפל שונאת כשעושים לה פרצופים, כשמישהו נוגע לה בחפצים, כשהיא לא מקבלת מה שהיא רוצה, כשהיא מגיעה לדמעות כל כך מהר ושהיא מתעצבנת על כל דבר ותמיד חסרת סבלנות.

מייפל שונאת את העובדה שהיא כבר לא מסוגלת להסתדר כמו בעבר עם החברה הכי טובה שלה, היא משננת במוחה את הנאום הכועס שהיא תצעק עליה ביום מן הימים, והיא מתלוננת עליה מיליון פעמים בפני כל מי שרוצה לשמוע. 

מייפל צריכה לסיים לקרוא את "גן הקיץ", ללמוד לבגרות בלשון ולחזור לכתוב חמש דברים טובים במחברת המיוחדת כל יום. אבל למה היא לא מסוגלת? כי היא כל כך מתוסבכת, עד כדי כך שהיא כותבת על עצמה בגוף שלישי.

זה כבר לא בריא להיות מלאה כל כך בכעס וכמעט להתפוצץ בכל רגע. זה לא נורמלי.

מייפל.