הגיגיה של מייפל

בשעה כמעט אחת בלילה, כשאחותי כבר ישנה, עולות בי הרגשות מוזרות. לגבי החיים. לגבי הכל. אלטון ג'ון מתנגן לי באוזניות וגורם לי לחשוב על אהבה. 

אני מרגישה שאני מרחיקה אנשים ממני. כמו אנה, שהחליטה לא להיפגש איתי יותר ועם לילי ביחד והן נפגשות בלעדיי.

אני רוצה את ההרגשה הזו בבטן, כמו כדור אש שמתפרץ וממלא את כל כולך. את ההתרגשות העצומה, החיוכים המלאים אושר. אני שמחה עכשיו בנקודה הזו בחיים, ואפילו קיבלתי לאחרונה מתנה מההורים ואני מרגישה שאני מתפתחת. 

לפני כמה ימים ישבתי וכתבתי, סיפור על אמילי אחת. נו, אתם מכירים אותה. היא הופיעה פה כמה פעמים. אני מקנאה באלה שאוהבים לכתוב ומסוגלים לכתוב לפחות פעם אחת ביום. למה לי יש תקופות שכן ותקופות שלא? למה זה לא יכול להיות רצוף? מוזה מעצבנת.

ואני חושבת על אמילי ועל החיים שתכננתי בשבילה. אז למה אני לא כותבת אותם? למה הכל חייב להיות מתוכנן מראש? תהיי קצת יותר ספונטנית ותזרמי. תפסיקי להיות קשה.

לפני כמה ימים ישבנו אני ואיימי בחוץ ושאלתי אותה שאלה. "אם היו מציעים לך עכשיו טיול לכל מקום שאת רוצה, והיית יכולה לקחת איתך רק בן אדם אחד, את מי היית לוקחת?"

"אני חושבת שהתשובה קצת ברורה, לא? אותך." היא ענתה לי וצחקה.

אני בכלל לא חשבתי עליה. אני חשבתי על ההוא שלא נותן לי יחס וחושב את עצמו. ההוא שגרם לי לחשוב שמשהו דפוק אצלי. די נו.

אני אקח את קיילי. כי אחרי הכל, אין כמו משפחה. אני לא מסוגלת לכעוס על קיילי יותר מחמש דקות ואם אני נעלבת ממנה או היא נעלבת ממני, אנחנו ישר אומרות משהו מצחיק ושוכחות מזה. חבל שזה לא ככה אצל החברות. חבל שזה קשה כל כך והאגו והגאווה שלי מפריעים לי בדרך. אבל אני לא צריכה לתת לה יחס בכלל כשהיא באה לישיבה ובכלל לא מסתכלת עליי. היא מתיישבת ליד אנה, כאילו היא החברה הכי טובה שלה ואני בכלל לא נמצאת בחדר. בשם אלוהים, תהיי קצת בוגרת.

ואני בכלל התכוונתי לכתוב פוסט מתפלסלף על משמעות החיים או משהו דומה. כנראה שזה לא מה שהראש שלי רצה.

שיהיה לכם לילה טוב,

מייפל.