הגיגיה של מייפל

החורף הגיע במכה אחת. כבר שכחתי כמה כיף זה לישון מתחת לפוך או לשמוע את הגשם על החלון כשאני נרדמת. 

נובמבר הגיע וחלף ממנו כמעט חצי, וזה מאכזב אותי תמיד שנובמבר חולף כל כך מהר. בקושי הרגשתי את השבועיים הראשונים שלו. אולי עמוק בלב יש לי את הכמיהה שה20 יגיע כבר, אבל השנה אני לא רוצה. אני מפחדת להתאכזב ולגלות שאנשים לא מעריכים אותי מספיק.

אני מרגישה יותר טוב בתקופה הזאת, בעיקר כי ההתחבטות הפנימית שלי בקשר לאנה כבר פסק כמעט לגמרי ואני יכולה שוב פעם ליהנות איתה. אולי לא כמו פעם, אבל יותר טוב. אני יודעת שזה אף פעם לא יחזור להיות כמו פעם.

אני כבר לא מרגישה עלבון מסויים בכל פעם שאני רואה אותו. זה היה ונגמר וטוב שנגמר. רק עשה לי רע ואני לא אוהבת דברים שעושים לי רע.

איימי ביקשה ממני להכין רשימה של 20 שירים אהובים. הגעתי ל45 ולא סיימתי אפילו! אני צריכה למצוא דרך לצמצם כי היא אמרה שזה קשור ליום ההולדת שלי. נשמע מעניין ומי אני שאהרוס לה את האפשרות הזו?

כל כך הרבה זמן שלא כתבתי פוסט נורמלי שלא כולל בתוכו התמרמרות על החיים ועל אנשים. בזמן האחרון כשאני חוזרת מבית הספר, אני מדליקה את המחשב כדי לצפות בפרק של דוקטור הו עם ארוחת צהריים מאוחרת. אני בודקת אם עלה פרק חדש של סדרה שאני אוהבת ומטיילת קצת בבלוגים מבלי להשאיר סימן. וזהו בערך. אין לי כוח לשום דבר אחר כי מה שמעניין אותי בשעה ארבע כשאני חוזרת הביתה, זה ללכת לישון ואם יש לי זמן, זה מה שאני עושה. אבל חבל שאין לי.

יש לי הרגשה שהשבוע הקרוב יעבור במהירות רבה מדי ואני לא אהיה מוכנה מבחינה נפשית. רק בבקשה שלא יקרה משהו שיהרוס את זה. בבקשה.

שיהיה לכם המשך חודש נובמבר טוב. בבקשה תשמרו על עצמכם.

אוהבת את כולכם,

מייפל.