ושוב חזרתי לאותה נקודה שבה אני מוקפת בחברות שיש להן חבר או שיש להן מישהו מיוחד וכל זה. בדיוק בתקופה הזו של השנה, הייתי במצב הזה לפני שנה. אז זה היה עם חברות אחרות, אבל המצב עדיין אותו הדבר. אני שונאת להיות היחידה שאין לה סיבה לחייך כשהיא רואה אנשים עוברים ברחוב, או כשהפלאפון שלי משמיע צליל הודעה.
קיילי אומרת לי שהמצב שלי יותר טוב משלה ושל החברה שלה שאיתן הייתי היום בערב, מכיוון שאין לי סיבה לכעוס אם הוא לא נותן לי תשומת לב או כשאני לא רואה אותו. אמרתי לה שלפחות היא מרגישה משהו, אפילו הצריבה יותר טובה מתחושת הריקנות שאני מרגישה. אני רוצה לאהוב ולהיות נאהבת, וכבר נמאס לי לחכות. אני ממשיכה לשקר לעצמי ומכחישה וכל הזמן חוזרת ואומרת כשהזמן הנכון יגיע, אז גם הוא יגיע. אבל מתי יגיע הזמן הנכון? ואיך לעזאזל קובעים מתי זה הזמן הנכון?
אני רק ממשיכה להתמרמר על העובדה שאני עדיין לבד, ואני כמהה לחיבה ולאהבה שהחברות שלי מקבלות. אפילו כל ההתרגשות מכל מחווה קטנה. זה קסום.
סוף שבוע נעים,
מייפל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Miss Maple