הגיגיה של מייפל

לראות סרט ובאמצע לשמוע את השיר האהוב עלייך בפסקול. אפילו כשלא מוצאים את השלט באותו הרגע.

ושוב חזרתי לאותה נקודה שבה אני מוקפת בחברות שיש להן חבר או שיש להן מישהו מיוחד וכל זה. בדיוק בתקופה הזו של השנה, הייתי במצב הזה לפני שנה. אז זה היה עם חברות אחרות, אבל המצב עדיין אותו הדבר. אני שונאת להיות היחידה שאין לה סיבה לחייך כשהיא רואה אנשים עוברים ברחוב, או כשהפלאפון שלי משמיע צליל הודעה.

קיילי אומרת לי שהמצב שלי יותר טוב משלה ושל החברה שלה שאיתן הייתי היום בערב, מכיוון שאין לי סיבה לכעוס אם הוא לא נותן לי תשומת לב או כשאני לא רואה אותו. אמרתי לה שלפחות היא מרגישה משהו, אפילו הצריבה יותר טובה מתחושת הריקנות שאני מרגישה. אני רוצה לאהוב ולהיות נאהבת, וכבר נמאס לי לחכות. אני ממשיכה לשקר לעצמי ומכחישה וכל הזמן חוזרת ואומרת כשהזמן הנכון יגיע, אז גם הוא יגיע. אבל מתי יגיע הזמן הנכון? ואיך לעזאזל קובעים מתי זה הזמן הנכון?

אני רק ממשיכה להתמרמר על העובדה שאני עדיין לבד, ואני כמהה לחיבה ולאהבה שהחברות שלי מקבלות. אפילו כל ההתרגשות מכל מחווה קטנה. זה קסום.

סוף שבוע נעים,

מייפל.

בלונדיני. גבוה ממני. קורא ספרים. נחמד. קצת ביישן. חיוך מקסים. לא מבוגר ממני בהרבה. יודע לקבל אותי כמו שאני. יודע להקשיב, כי אני מקטרת הרבה. חיבוק חם. יודע מה אני חושבת לפני שאני אומרת את זה. מקבל אותי כמו שאני. קצת חנון. לא מעשן. בלי קעקועים, פירסינגים וכל אלה למיניהם. זיפים.

אם אתם מכירים מישהו כזה, תכירו לי אותו. תנו לי אותו.

אפילו שאני חושבת שזה מה שיאפיין את הגבר המושלם בשבילי, אני בטוחה שהוא לא קיים. אם כן, אז רחוק ממני. קרה מקרה שחיבבתי מישהו שהוא ההפך מבלונדיני, שונא ספרים אבל הוא התברר כחתיכת פוץ (כמו שהמורה שלי למתמטיקה אומרת), אז נעזוב אותו. והכרתי גם מישהו שכמעט עונה על כל הדרישות שלי, אבל מבוגר ממני בשמונה שנים.

אני יודעת כשהמישהו הנכון הזה יגיע, לא יהיה לי אכפת מכל מה שאמרתי קודם. אבל בשביל רושם ראשוני טוב, זה מה שמושך לי את העין. או אפילו שיער בצבע שחור וחיוור עם משקפיים. תלוי מה מצב הרוח שלי באותו יום. אפילו שיש דברים שאני לא מתפשרת עליהם.

לפעמים אני מייחלת שהמישהו הזה יגיע כבר ולפעמים אני אומרת שזה עדיין לא הזמן, וכשיגיע הזמן, גם הוא יגיע.

עד אז אני אסתפק באלכס, לוגן ודין. הם מספיקים לי לבינתיים.

(כבר ציינתי אוהב חתולים?)

תיהנו מהגשם כל עוד אתם יכולים. יש הצפות והכל, אבל מתי יהיה לנו את זה שוב?

להתראות, 

מייפל.

לא כתבתי כאן כבר כמעט חודש וחצי, והכתיבה פה הייתה חסרה לי. ניסיתי לפתוח בלוג חדש ולנסות לכתוב שם, אך זה לא הצליח לי.  כנראה שמייפל תמיד תהיה חלק ממני, חלק שלעולם לא יעלם.

הוספתי גם את הגיל שלי ליד הכינוי שלי ברשימות. אף פעם לא הבנתי למה לא הוספתי את הפרט הזה, כנראה שלא רציתי שישפטו אותי לפי הגיל. ועובדה שחשבו שאני יותר מבוגרת ממה שאני באמת. אז אני מייפל, בת 17 ובכיתה י"א. כשהתחלתי לכתוב כאן, התחלתי את כיתה י'. אני מרגישה קטנטונת פתאום.

אז 2013 הגיע וכהרגלי, לא הכנתי רשימה מסודרת. רק שרבטתי כמה דברים על דף באמצע שיעור וזהו. אני בטוחה שאכין אחת מתישהו.

עדכנתי גם את רשימת הספרים שאני רוצה לקרוא והפכתי את רשימת הפוסטים לטיוטה. הרגשתי שהיא מגבילה אותי.

בזמן האחרון היה לי הרבה לחץ, ועכשיו הכל רגוע. אני מרגישה מוזר שאני לא צריכה לעשות כלום. רק לצפות בדוקטור הו ולקרוא ספר. החיים הטובים.

אין לי יותר מה לספר כל כך. תספרו לי משהו נחמד שקרה לכם.

ודרך אגב, חיבוק וירטואלי לכל אחד שמנחש מי השניים בתמונה בראש הבלוג.

להתראות,

מייפל