שנה שלמה כתבתי בבלוג הזה, שנה שלמה שבה הרגשתי חופשייה לכתוב הכל וזה היה נפלא.
היה לי בלוג אישי במשך שנתיים לפני הבלוג של מייפל. אני זוכרת שחשבתי במשך כמה זמן על לפתוח בלוג אישי חדש. אנונימי. חשבתי על כינוי ושם מתאימים, בחרתי את העיצוב וכתבתי את הפוסט הראשון. בהתחלה התרגשתי, כי בכל זאת, זה היה בלוג חדש והתחלה חדשה, הזדמנות נוספת לישראבלוג להכיר אותי. אני כל כך שמחה על ההחלטה הזאת, כי זאת הייתה בין ההחלטות הכי טובות שהחלטתי בשנה שעברה. אחרי כמה זמן סגרתי את הבלוג השני והבלוג של מיס מייפל הוא הבלוג הפעיל היחיד שלי בישראבלוג, וטוב שכך.
בתור מיס מייפל, הצלחתי להתחיל מחדש, לכתוב מבלי לדאוג שאנשים שאני מכירה קוראים לי בבלוג, להכיר המון אנשים מדהימים, תומכים ואופטימיים (תודה לכן, סאני, יולי ושלגיה), והכי חשוב, לכתוב ולגרום לכם להכיר אותי דרך הקטעים הקצרים שאני כותבת.
למדתם להכיר אותי שאני לא יכולה בלי שיר ותמונה מתאימים לפוסט, להחליף עיצוב כל שבועיים ולהתלונן על כך שהחיים הם לא הוגנים.
אז אני רוצה לשאול את כל הקוראים שעוקבים אחרי הבלוג מאז שהוא צעד את צעדיו הראשונים- מה למדתם עליי במשך השנה הזאת? חיובי או שלילי, אני אקבל את זה. רק אל תהיו יותר מדי קשים, אתם יודעים עד כמה אני רגישה.
ואני חורגת מהרגלי, שיר בסוף הפוסט ולא בתחילתו. ובלי תמונה. ג'וש גרובן המדהים.
אני לא זוכרת חופש שבו הלכתי כל כך הרבה לבריכה. התגעגעתי לעור השזוף ולהרגשה של מים המכסה כל סנטימטר בגוף. אז כן, הלכתי הרבה לבריכה, הספקתי להשתזף טיפה ולרבוץ על הדשא עם קיילי כשאנחנו אוכלות ענבים ירוקים.
אנה טסה לחו''ל לפני שבוע וחצי, והיא חוזרת רק ב16. לפעמים אני כל כך מקנאה בה שהיא טסה לחו''ל כל קיץ מאז כיתה ו', אבל לפחות היא מביאה לי מזכרות ממש יפות ואי אפשר להפסיק אותה כשהיא מתחילה לדבר על כל מה שקרה בחו''ל. אני כבר מתגעגעת אליה, לא ביליתי איתה הרבה לפני שהיא טסה וחבל.
ראיתי הרבה סרטים, הגעתי כבר לעונה השישית של ''איך פגשתי את אימא'' ולא סיימתי לקרוא ספר. את ''התפשן בשדה השיפון'' אני מכריחה את עצמי לקרוא. עם כל ההמלצות עליו, חשבתי שזה ספר שאני באמת אוהב, אבל לא אהבתי. אני מנסה להבין את הרעיון המרכזי ונראה לי שגם הצלחתי, אבל התייאשתי והתחלתי לקרוא ספר אחר. אני אמשיך לקרוא אותו, רק כדי לגלות למה כולם כל כך התלהבו מזה. האמת היא, כשקראתי את התקציר, הוא נשמע ממש מעניין. אז כנראה אני לא אוהבת את הספר הזה כמו כולם. לא יקרה כלום. התחלתי לקרוא את ''אלגנטיות של קיפוד'' והוא ממש עניין אותי. הוא גרם לי לחשוב על המון נקודות מבט שונות בחיים.
בזמן האחרון אני רואה המון חלומות מוזרים. אני רואה את אחותי מתה, שחוטפים את אימא שלי ושאני גרה בבית אחר לגמרי וכשאני יורדת לחנייה ופותחת את הדלת הגדולה שמובילה לחצר האחורית, מופיע שם ים. זה חלום ממש מצמרר, ואז כשאני מפנה את המבט, הים מלא בציפורים מתות.
חזרתי לכתוב, ועלו לי רעיונות חדשים. אני מקווה שהקיץ הזה יוקדש לכתיבה.
דרך אגב, סוף סוף שיניתי עיצוב. ברשימת השאיפות שלי לעתיד הקרוב-רחוק, היה סעיף של להשאיר עיצוב בבלוג למשך חודשיים, והצלחתי. האמת היא שכמעט נשברתי לכמה פעמים, אבל אמרתי לעצמי שאני יכולה. מעיצוב לבלוג, אני שואפת להרבה יותר ומקווה להצליח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Miss Maple
