(קטע שכתבתי אתמול.. אשמח לשמוע את דעתכם עליו....)

"אמא, אמא! תראי מה קרה לי!"
אני רץ אל אמא, הדמעות מכסות את פניי ואני בוכה.
אני מחבק אותה, מחבק חזק-חזק את מותניה וקובר את פניי בשמלתה, נותן לדמעותיי להרטיב אותה.
כי אמא לא תכעס.
אמא תחבק, ותלטף, ותלחש מילה מנחמת בקולה המרגיע.
ואני אהיה בסדר.
והפצע בברך כבר לא יכאב, כי אמא תעלים אותו בעזרת הנשיקה המתוקה שלה.

ובלילה אני אחלום חלום מפחיד.
אני אתעורר בצעקות כשהזיעה הקרה זולגת על פניי.
אני לא אזכור הרבה מן החלום, אבל אני אזכור שהייתה שם מפלצת גדולה או איש מפחיד.
אבל בחלום אמא לא הייתה שם כדי להציל אותי. הייתי לבד בחלום.
אז אני חייב להתעורר ממנו כדי לקרוא לה שתבוא להציל אותי.
ואמא מגיעה, מדליקה את מנורת הלילה הקטנה ורוכנת ליד מיטתי.
מלטפת, מנחמת, מרגיעה.
היא תיתן לי נשיקה קטנה על המצח ותשכיב אותי שוב לישון.
ואני אהיה בסדר.
כי הפחד כבר לא יהיה שם, וכאשר אחלום שוב, זה יהיה חלום טוב, שבו אמא תהיה לצידי.

אבל כאשר למחרת בבית-הספר אהיה מעורב בקטטה, ומישהו ירביץ לי וידחוף אותי ואני אפצע – אמא לא תהיה שם כדי לנגב לי את הדם ואת הדמעות.
וכאשר אכשל במבחן וארד הקבצה – אמא לא תהיה שם בשביל לשנות את הציון.
וכשאחותי תקיא את כל ארוחת הערב שאכלה אל תוך האסלה – אמא לא תדע על זה.
וכאשר אתאהב בפעם הראשונה, וכאשר ישבר לי הלב בפעם הראשונה – אמא לא תהיה האישה שתוכל ולרפא לי אותו.

כי אמא לא תמיד תהיה שם כדי להציל אותי.
אבל היא רוצה.
אמא לא יכולה להעלים את כל הפחד, הכאב, האכזבה, השנאה, הייאוש, הכישלון, התקוות הנכזבות, העצב, הדיכאון..
אבל היא לפחות מנסה.

חבל שלא כל האמהות כאלו...
אבל אני יודעת שאני רוצה להיות אמא כזאת... 

*אולי אח"כ אני אפרט יותר על הסיבה שבגללה יצא לי לכתוב את הקטע הזה...