אתמול, ערב יום השואה, הייתי בצעדת החיים שהייתה בעיר שלי שבה השתתפו החבריא'ות הגדולות של כל תנועות הנוער בעיר [4 בסה"כ, 2 דתיות ו2 חילוניות].
הרעיון של הצעדה עצמה היה נחמד, בני הנוער שצועדים ברחובות העיר בחולצות לבנות ובדגלי ישראל ושרים שירים שמדברים על האמונה שלהם בבורא העולם או על הגאווה על כך שעם ישראל עדיין חיי וקיים.
הביצוע המעשי היה פחות מוצלח.
הרבה לא לקחו את העניין מספיק ברצינות, צחקו, דיברו בפלאפונים שלהם... גם העובדה שהדתיים שרו שירים שהחילונים לא מכירים לא תרמה לתחושת האחדות של העם לכבוד היום החשוב. [ובכל זאת,כמה פעמים אפשר לשיר את השיר 'אלי אלי' בלוּפים?]
קצת עיצבן אותי לראות את זה, וכבר התחלתי לתהות האם בני הנוער, אנחנו בעצם, יודעים לקחת את השואה ברצינות ובכבוד הראויים לה. אני יודעת שאנחנו מסוגלים. אבל הבעיה היא, כנראה, שבתור בני אדם מתבגרים נורא חשוב לנו מה האחרים חושבים עלינו ולכן אם החבר'ה לא חושבים שמתאים להם לשיר עכשיו- אז גם אתה לא תשיר ותצא מפגר,נכון?
אז זהו, שלא..!
וחבל שזה כן ככה.
כמעט איבדתי כל תקווה בנוער, בנו, שאמור להיות זה שממשיך את המדינה שלנו וזה שבסופו של דבר יצטרך לספר את זוועות השואה לילדים שלו, אחרי שכל ניצולי השואה כבר לא יהיו בין החיים.
אבל היום בבית הספר, בטקס שכיתות י"א עשו, ובזמן הצפירה ובזמן תפילת 'אל מלא רחמים' שבה אף אחת לא פצתה את פיה וכיבדה את המעמד- התקווה חזרה. ולמרות היום העצוב, שימח אותי לראות שיש לנו עוד תקווה. שאנחנו בסדר אנחנו....
~~~
בסוף הטקס חזרנו לכיתה והיה שקט. כל אחת עם המחשבות שלה, כמה בוכות בשקט ואחרות בוכות קצת יותר בקול.
אבל  לי זאת הייתה בעיה. אני לא אוהבת לבכות מול אנשים, למרות שאני יודעת שזה בסדר וזה ממש הגיוני לבכות ביום הזה, אבל אני פשוט לא אוהבת לעשות את זה מול כולם. הבכי שלי, של כל יהודי בעצם, על האחים שלו שניספו בשואה צריך להיות בשני מישורים- האחד, ביחד, להתאחד עם כל העם, והשני לבד, ולהתייחד עם היום הזה לבד כדי שהוא באמת יוכל לגעת בך מבפנים. זאת לפחות דעתי.
אז בשביל לא לבכות הייתי צריכה למצוא מישהו בשביל לדבר איתו בצורה עניינית יחסית על הנושא. לא שאפשר לדבר בצורה עניינית על הדבר המזעזע הזה, אבל לדבר, להבין, להפנים, בצורה של מילים ולא דווקא בצורה של דמעות.
~~~
וזה מזעזע.
ונוראי.
כל הדבר הזה. כל מה שהלך שם.
אבל בכל זאת צריך לזכור את הכל. לחשוב על הכל.
לחשוב על מיליוני בני האדם שנהרגו בגלל מי שהם. על מיליוני יהודים שדמם נשפך בגלל סוג הדם שלהם...אירוני משהו,אה?[תקראו את המשפט שוב...]
לחשוב על משפחות שלמות שלא נותר מהן זכר.
לחשוב על ילדים שהתייתמו מהוריהם.
על הורים שאיבדו את ילדיהם הפעוטים שנקרעו מעליהם ע"י הנאצים האכזרים, יימח שמם.
לחשוב על חיילים גרמנים שפשוט כיוונו את קנה רוביהם אל ליבו של אדם בעודם מסתכלים לו בעיניים- וירו, צופים בגוף חסר רוח החיים צונח לתוך בור שכבר מלא עד גדותיו בגופות.
לחשוב על ילדים רעבים שמתחננים לאוכל.
על אנשים שגופם כבר לא יכול היה לשאת אותם מרוב העבודה הקשה.
לחשוב על אנשים שהסתתרו בכל מיני גומחות ומרתפים, גונבים עוד כמה דקות של חיים לפני שהנאצים המרושעים ימצאו אותם ויחסלו את כולם.
לחשוב על הורים שבמו ידיהם חנקו את ילדיהם הקטנים כדי שקול בכיים לא יסגיר את מקום המחבוא שלהם.
על הורים שנאלצו לבחור האם להציל את ילדיהם ובכך לגרום לילד של מישהו אחר למות, או לא?
האם לקחת ילד אחד ולהציל אותו או לתת לכל השלושה למות?
הם להציל את אשתך או את אמא שלך?
האם ללכת לפי הלב ואינסטינקט ההישרדות האנושי או לפי התורה הקדושה של היהודים?

הכל אמיתי.
הכל קרה.
וזה פשוט לא נתפס.
~~~
ובכל זאת, כמו בכל שנה מחדש, לאחר שאנו נזכרים בכל הנספים ובכל סיפורי הזוועות שקרו שם, בשואה, לאחינו ולמשפחותינו ולעמנו, ואחרי שאנחנו מזילים דמעות.ועוד.ועוד.
למרות הכל, אסור לנו לשכוח בסופו של יום, שזה עוד לא נגמר.
צריך לנגב את הדמעות, לזקוף את הגב ולהרים כתפיים.
כי אנחנו עדיין כאן.
כי הם לא הצליחו במזימתם.
כי יש לנו מדינה.
כי אנחנו, הדור הצעיר ובכלל כולם, ממשיכים.
כי אנחנו לא סולחים.
כי אנחנו עדיין זוכרים.

יהי זכרם ברוך