אני לא באמת יודעת מה אני רוצה.
מעצמי ומאחרים ומהחיים האלו...
או שאני יודעת בהרגשה אבל פשוט לא מצליחה לבטא את זה במילים מספיק מדויקות בשביל להצליח גם להגשים את זה.
באסה.
יש לי פלאפון חדש... הבעיה היחידה היא שיצאתי מגעילה... כשראיתי אותו עשיתי מן פרצוף כזה שממנו אבא שלי קלט הכל... ו'הכל' זה שאני לא בדיוק מתה על הפלאפון הזה...
למה אני חייבת להיות כזאת מטומטמת?
הם עשו בשבילי משהו נחמד, מעבר למה שציפיתי שיעשו... מה הבעיה להסתיר את הרגשות האמיתיים שלי?
בדרך כלל אני מעולה בזה. מה קרה הפעם?
בטח שבדרך כלל אני מעולה בזה. והדוגמא מהימים האחרונים היא הדוגמא הכי טובה, כנראה...
כשחברה שלי מדברת על נושא מסויים בצורה כזאת שהיא אומרת בערך כל מה שאני חושבת לגביו... רק שלי אסור להגיד שאני חושבת על הנושא הזה. כי זאת אני...
ואני לא חושבת על דברים כאלו. כי אני לא כזאת.
כזאת איך?
אל תשאלו אותי. אני סובייקטיבית מידיי....
וביום חמישי, סופסוף, אני הולכת לקבל עזרה אמיתית.
היא גם עולה הרבה כסף. אמיתי.
מצחיק שבאמת אכפת לי מהכסף שההורים שלי מוציאים עליי בשביל זה, אבל כשמדובר בפלאפון או בספרים ובבגדים אני בכלל לא מרגישה נקיפות מצפון. כשבעצם זאת כנראה הוצאת כסף שבאמת הכרחית בשביל הקיום הנורמאלי שלי...
זה וספרים. אבל כבר אין לי לב לצופף עוד את הספרים המסכנים שלי על המדפים ולהוסיף להם עוד חברים. הם בקושי נושמים שם על המדפים המפוצצים...
ולפני כמה ימים פתאום קלטתי...
שזאת הולכת להיות הפעם הראשונה שאנשים [אמיתיים. ויחסית הרבה מהם] יקראו משהו שכתבתי ושאני באמת מרוצה מהתוצאה (:
וזה בכלל לא מלחיץ אותי לחשוב על זה כמו פעם. מגניב לי ^^
זה היה פוסט ממש חסר משמעות.
ממש כאילו חילקתי אותו באפס.
Vanilla Light
שהמתמטיקה עלתה לה למוח ופוצצה שם כמה תאים חשובים
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Vanilla Light