נו, אז מה חדש?
הייתי בטיפול ביום חמישי. פעם ראשונה.
אני חושבת שדיברתי שם יותר מידי. אמרתי לה על זה יותר ממה שאמרתי במשך כל השנה האחרונה.
מה שבטוח- אמא שלי דיברה יותר מידי.
אבל אני רגילה לזה, אז שיהיה.

בזמן האחרון קראתי את 'אינקרסרון' ו'סאפיק'(ההמשך של אינקרסרון), וזה קצת מצחיק, כי הרושם הראשוני שקיבלתי מהספרים האלו בהתחלה הוא שאני לא אוהב אותם, אבל בסופו של דבר אלו הספרים שהכי נהניתי לקרוא בתקופה האחרונה.
כי זאת האמת.
וביום חמישי אמרתי את זה בפעם הראשונה בקול- מאז שהכל התחיל (ההתקפים...) אני כבר פחות נהנית לקרוא בלילה. ופעם זה היה הדבר שהכי אהבתי לעשות, לקרוא לפני השינה.
ועכשיו פחות...
אבל דווקא אינקרסרון וסאפיק היו מהנים.
אבל אני עדיין אוהבת את הספרים שלי. ואני גם אוהבת לקרוא להם ככה, לספרים הרבים שממלאים את המדפים שבחדר שלי. הספרים שלי.
כל מי שאי פעם נכנס לחדר שלי וראה את הספרייה הגדושה שיש לי אמר משהו בסגנון של- ממש ספריה שלמה יש לך פה.
והמשפט הזה ממלא אותי בגאווה, אני לא אכחיש. אני אוהבת שיש לי הרבה ספרים, שהם שלי (כן, יש לי ג'וק כזה. אי חייבת לקנות ספרים. לא יכולה לקחת מהספרייה. אני  לא יכולה לקחת את הסיכון שאני אוהב ספר יותר מידי ואתחבר אליו ואז אצטרך להחזיר אותו לספריה.)
אבל לפעמים המשפט שהם אומרים גם ממלא אותי באיזשהו עצב. כי אני דווקא חושבת שזה לא ממש נכון. שאין לי הרבה ספרים. יותר נכון- שאין לי מספיק ספרים.
אני יודעת שאני צריכה לשמוח במה שיש לי והכל... אבל לפעמים זה לא מספיק.
בדרך כלל אני מסתפקת במועט. לא צריכה בגדי מעצבים באלפי שקלים ולא צריכה טלוויזיה או מחשב בחדר, ולא צריכה את הפלאפון הכי משוכלל שיש... אבל עם ספרים זה כאילו אף פעם לא מספיק.
יום אחד אני פשוט אטבע בספרים בחדר שלי. אם לא הייתי צריכה מיטה לישון בה, הייתי רוצה שבחדר שלי יהיו מדפי ספרים שמכסים את כל הקירות, מלאים בספרים. והייתי רוצה שגם הרצפה תהיה מכוסה כולה בערימות גבוהות של ספרים עד התקרה. ובאמצע החדר יהיה חלל ריק מרובע קטן, מכוסה בשרפרף או בשטיח קטן, כדי שאני אוכל לשבת בנוחות ולקרוא את כל הספרים [הם הרי לא יהיו שם סתם ליופי].....
כן, עם ספרים זה אף פעם לא מספיק.
_____

לפעמים אני מוצאת את עצמי כל כך מתעצבנת מדברים שאנשים עושים או אומרים. כל כך מתעצבנת עד שאני צריכה להזכיר לעצמי שהם בעצם כלום בשבילי, האנשים האלו שאני מתעצבנת מהם. אני לא צריכה מהם כלום ואני לא רואה שהם צריכים ממני משהו. אנחנו נמצאים ביחד באותו האזור במקרה, ועובדים ביחד כי אנחנו חייבים. אבל אין שום סיבה שאני אקח את מה שהם אומרים ללב.
אבל אז אני נזכרת שאם הם כלום אז גם אני כלום. ואני לא רוצה להיות כלום. ז"א, אני יודעת שככה זה. אני כלום. כולנו כלום. אנחנו נעלם מפה בשלב מסויים. יגיעו במקומנו אחרים שהם כלום, ואחריהם עוד כלומים אחרים.
ואז אני חושבת שבכל זאת, חייבת להיות סיבה לכך שכלום כלשהו קיים. גם אם הסיבה הזאת היא כלום. אולי היא דווקא בעצם כן משהו. ולא רק כלום. ואני רוצה להיות כלום שיש לו סיבה שהיא משהו. ואז זה אומר שגם לכלומים האחרים שממעצבנים אותי יש סיבה שהיא משהו, לא?
ואז, אחרי כל המחשבות האלו, אני עוברת להתעצבן על עצמי ועל הטיפשות שלי במקום עליהם.

אבל מזל שאני לא משוגעת, כן?

יש לי מחר מבחן. מה אני בכלל עושה פה?
לילה טוב
Vanilla Light