לחשוב על המוות.
לריב עם ההורים.
לצעוק על ההורים.
לפחד מהמוות שלהם.
לפחד מהמוות שלי.
לבכות.
לצעוק.
להתייאש.
להתעודד.
להתפתל מכאב.
לאבד ריכוז.
להתעצבן.
לחבק את ההורים.
להצטער ששנאתי אותם.
להתנצל בפני מישהו אדיוט.
ללמוד.
לנשום.
בעשרים וארבע שעות האחרונות. לא בהכרח בסדר הזה.
אני צריכה מתישהו לעשות רשימה כתובה של כל הדברים הטובים שיצאו לי מהדבר הזה, אחרת אני אפסיק להאמין לעצמי שזה גם קצת לטובה...
זה ממש לא בסדר שאני כותבת פה רק על זה. ובכלל תכננתי משהו אחר. שהיה אמור להסיח את דעתי. אולי... בפעם אחרת. כשאהיה בשפיות כמעט מלאה.
תישארו שפויים
Vanilla Light
עריכה:
מחשבה סתמית- מילים. זה לא כמו מספרים, נכון? אין אינסוף מילים, לא? לפחות לא אינסוף מילים קיימות. אפשר להמציא עוד ועוד מילים אבל אין אינסוף מילים כרגע בשפה[כל שפה]...
אז כשאני כותבת... שיר או קטע קצר או משהו... אני לא באמת יוצרת משהו חדש. אני כאילו ממחזרת מילים ושורות וחרוזים ומטאפורות של אנשים שבאו לפניי, לא? והם מיחזרו את של אלו שבאו לפניהם, וכך זה נמשך, לפחות עד הפעם הראשונה שמישהו אמר שירה לאהובתו או סיפר סיפור מסביב למדורה [אחרי שהם הפסיקו לנהום בשביל לתקשר...]
המחשבה הזאת מבאסת אותי בצורה קצת מצחיקה... כאילו אני איזה משוררת דגולה או משהו רק בגלל שלפעמים באמצע הלילה בזמן התקף אני ניגשת למחברת ומשרבטת כמה שורות פואטיות...
מצחיקה שכמותי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Vanilla Light