הרבה זמן לא הייתי פה.

אפשר לומר שמסיבות מטופשות. או לפחות מוזרות.

עד לפני כמה חודשים ממש אהבתי לכתוב פה, אבל אז התקפי החרדה שלי רק גברו ולא יכולתי יותר להימנע מלציין אותם פה. ואז התחלתי לכתוב כמעט רק עליהם. כל הפוסטים האחרונים זה רק על זה.
פחדתי שאני לא אוכל לכתוב פה יותר אחרי שכל הסיפור הזה ייגמר. כי כל מה שאני אראה שכתוב פה זה על זה, והעיצוב יזכיר לי את זה, והשם של הבלוג, ואולי אפילו האנשים...
אה, ובלי קשר גם בקושי היה לי זמן להיות על המחשב בחודשים האחרונים.. אם אני לא טועה, שניים מהפוסטים הקודמים כתבתי דרך הפלאפון, שזה לא יעיל מבחינתי...
אז הפסקתי.

אז מה אני עושה פה עכשיו?
לא יודעת. הרגשתי כבר לפני כמה ימים שאני צריכה את זה. את המגע של המקלדת רצה מתחת לאצבעות שלי בזמן שאני מקלידה גיבובי שטויות לגביי החיים שלי.

אני חושבת שזה מחמיר.
נכון, התחלתי טיפול, וכבר הלכתי כמעט עשר פעמים... אבל מסתבר שזה רק מחמיר.
ואולי זה כמו שהפסיכולוגית ההיא אומרת לי, שזאת ירידה לצורך עלייה. שקורה שזה מחמיר לפני  שזה מסתדר.

הלוואי.

כי אני סובלת עכשיו. ואני גם משתמשת הרבה בשורש ס.ב.ל בקשר לעצמי.
ותוך כדי שכתבתי את זה עכשיו קלטתי שהשורש הזה יכול לייצג גם סבל, מלשון קושי... אבל גם סבל, מלשון מישהו שסוחב דברים. שזאת כנראה לא המצאה שלי, אבל הרגע שמתי לב לזה.
וזה נכון.
אני סובלת מזה, אבל אני גם סוחבת את זה, בקושי רב אמנם, אבל סוחבת. גוררת. לוקחת את המטען הכבד הזה איתי, צעד ועוד צעד, יום ועוד יום.
וזה קשה.

ותוך כדי נוספים עוד סימפטומים לחרדות שלי.

בימים האחרונים אני לא מסוגלת לאכול. לא מצליחה להכניס אוכל לפה שלי. אני עושה את זה בקושי רב, מתוך חובה. אני מרגישה שכל ביס, כל גרגר אוכל מחליק במורד הגרון שלי וחוסם אותו, חוסם את הפתח לאוויר שאמור להיכנס לגוף שלי.
אז אני בקושי אוכלת.
והדבר העצוב/מצחיק הוא שאני רוצה לאכול. אני. רוצה לאכול. אם הייתם מכירים אותי אתם הייתם בשוק.
מאז שעשיתי את דיאטת הכאסח [לפני 4 שנים בערך] שעזרה לי לרזות יחסית הרבה וגרמה לי נזקים בלתי הפיכים בגוף [נשארתי נמוכה, שיער דליל, השפעות מוזרות של האוכל על הקיבה שלי *ואלו מסרים ממש לא סמויים בשביל כל הבנות שמרעיבות את עצמן באשר הן*] – אוכל לא היה החבר הכי טוב שלי מאז...
אז עכשיו, פתאום כשאני לא יכולה לאכול נורמלי, ואני נלחמת על כל ביס שנכנס לפה שלי, אני כל כך עצובה, ופשוט צוחקת על עצמי, על הטמטום שלי, אז, כשלא אכלתי מסיבות מטופשות כמו מראה...
אבל זה לא משנה את זה שאני כמעט לא אוכלת בימים האחרונים.
ואני מודעת לזה שזה לא בריא. אני מודעת לזה שזה יפגע בי. שאם עד עכשיו לא הייתה לי בעייה אמיתית בגוף- עכשיו היא עלולה להופיע.
ועד שהצלחתי לגרום לשיער שלי להפסיק לנשור... ועד שכמעט השלמתי עם הגובה שלי.... להתחיל את זה שוב?

במוצאי שבת ההורים שלי קלטו את זה, שאני לא אוכלת...בהתחלה הם ניסו להיות נחמדים ולעזור לי לאכול, הציעו לי דברים יותר רכים ונוזליים... אבל אחר כך הם איבדו את הסבלנות שלהם [כרגיל] והתחילו לצעוק עליי.
שהכל בראש שלי, ושאני חייבת להפסיק את זה בכוחות עצמי, ושזה יזיק לי, ושהתחנה הבאה היא בי"ח פסיכיאטרי וכדורים מסממים ומכות חשמל [אני לא צוחקת. מילים שלהם...]

מזל שכבר הרבה שנים עבדתי על זה ולמדתי לא להקשיב לרוב מה שההורים שלי אומרים לי......

אבל זה קשה. וזה מפחיד. ההרגשה שלא נכנס אוויר. שהגרון נחסם. שהרוח עוזבת את הגוף שלי לאט, כבד ושרוי בעלטה.

זה מוציא ממני המון כוחות שלא ידעתי שקיימים בי. זה שאני קמה כל בוקר בשעה שצריך, הולכת לבית הספר, מצליחה להסתיר את זה מהבנות ומהמורים. שאני מצליחה ללכת לסניף ולרוץ ולשחק עם חניכות שלי, ולשיר ולצרוח איתן, בלי שהן ישימו לב, בלי שהמד"שית שלי תשים לב, בלי שהקומונרית והצוות יראו...
וזה שכבר שנה, עד אתמול, הסתרתי את זה מסבתא שלי. סבתא שלי שאוהבת אותי, ואני אותה. אבל לא חשבתי שזה כזה נושא שצריך לשתף בו יותר מידי אנשים. אמאבא, חברה אחת, היועצת של ביה"ס. זה ממש לא העניין של כל השאר.
אבל אמא שלי סיפרה לה בסוף, לפני שבוע בערך... ועכשיו, למרות שיש לה דברים לעשות ושגם קצת קשה עם שאר הנכדים שלה... היא עוזרת לי. עוטפת אותי באהבה, אהבה שהיא תמיד נתנה לי, אבל עכשיו היא מקבלת משמעות אחרת.

הדימוי שהצלחתי למצוא לעניין זה שאני ממש כמו תינוק. אבל בצורה מגוכחת, לא בצורה חמודה.
כמו תינוק, שלומד לנשום, שלומד לאכול... שבוכה כל הזמן.

אני יודעת שזה יעבור. כולם אומרים לי את זה. הפסיכולוגית והיועצת וסבתא שלי וחברה שלי שיודעת מזה.
גם אני אומרת את זה לעצמי.
כי זה חייב לקרות. זה הרי לא יכול להימשך לנצח.
כי חייב להיות טוב בסוף. זה פשוט חייב להסתדר.
אני מאלו שתמיד מאמינים שהכל יהיה טוב אם עושים בשביל זה משהו, ואני עושה.
ואני עוברת אותם.
עוד התקף, ועוד טיפול. ועוד לחץ. ועוד פחד. ועוד סחרחורת. ועוד מחנק. ועוד בכי. ועוד ייאוש. ועוד משפט עידוד.
אחד אחד.
צעד צעד.

בצעדי תינוק.

שבסוף יצליח ללכת.