זה מתחיל להיות קצת קשה..

לא, לא באמת קשה.

אבל זה מרגיש שבזמן האחרון הגעתי יותר מידי פעמים לכמעט ייאוש. אבל רק כמעט.

כי עד כמה שזה תלוי בי -וזה תלוי כמעט רק בי - אין מצב שאני מרשה לעצמי להתייאש.

בטיפול לפני שבועיים היא עשתה לי שאלון שבודק אם אני דיכאונית או משהו..אני לא. וכבר ידעתי את זה מקודם.

אפשר להגיד עליי הרבה דברים.

פסימית,הורסת שמחות,לחוצה וכו'... אבל אני לא דיכאונית.

ואני לא מתייאשת.

כי זה יסתדר בסוף.זה יגמר.ואני אהיה בסדר.

בטוח.

נכון?

 רואים? לא דיכאונית...

 יום טוב^^

 Vanilla Light

לחשוב על המוות.
לריב עם ההורים.
לצעוק על ההורים.
לפחד מהמוות שלהם.
לפחד מהמוות שלי.
לבכות.
לצעוק.
להתייאש.
להתעודד.
להתפתל מכאב.
לאבד ריכוז.
להתעצבן.
לחבק את ההורים.
להצטער ששנאתי אותם.
להתנצל בפני מישהו אדיוט.
ללמוד.
לנשום.

בעשרים וארבע שעות האחרונות. לא בהכרח בסדר הזה.
אני צריכה מתישהו לעשות רשימה כתובה של כל הדברים הטובים שיצאו לי מהדבר הזה, אחרת אני אפסיק להאמין לעצמי שזה גם קצת לטובה...

זה ממש לא בסדר שאני כותבת פה רק על זה. ובכלל תכננתי משהו אחר. שהיה אמור להסיח את דעתי. אולי... בפעם אחרת. כשאהיה בשפיות כמעט מלאה.

תישארו שפויים
Vanilla Light

עריכה:

מחשבה סתמית- מילים. זה לא כמו מספרים, נכון? אין אינסוף מילים, לא? לפחות לא אינסוף מילים קיימות. אפשר להמציא עוד ועוד מילים אבל אין אינסוף מילים כרגע בשפה[כל שפה]...
אז כשאני כותבת... שיר או קטע קצר או משהו... אני לא באמת יוצרת משהו חדש. אני כאילו ממחזרת מילים ושורות וחרוזים ומטאפורות של אנשים שבאו לפניי, לא? והם מיחזרו את של אלו שבאו לפניהם, וכך זה נמשך, לפחות עד הפעם הראשונה שמישהו אמר שירה לאהובתו או סיפר סיפור מסביב למדורה [אחרי שהם הפסיקו לנהום בשביל לתקשר...]

המחשבה הזאת מבאסת אותי בצורה קצת מצחיקה... כאילו אני איזה משוררת דגולה או משהו רק בגלל שלפעמים באמצע הלילה בזמן התקף אני ניגשת למחברת ומשרבטת כמה שורות פואטיות...
מצחיקה שכמותי.

אז סוכות הגיע.
ויש חופש.
והתחיל החורף

אבל אני עדיין משוגעת.

לא, לא משוגעת, פשוט יש לי בעיה קטנה.
כמו שיגידו ההיא.
ואמא שלי.
וחברה שלי.
אז תגידו, אם אני חושבת ככה ואתם חושבים אחרת, זה לא הופך אותי למשוגעת?

אם לפחות הייתי יכולה להגיד את המשפט- אני לא משוגעת, אני מיוחדת.
אבל אפילו זה לא נכון.
כי אני לא מיוחדת.
להמון אנשים יש את זה.
פשוט... אני מתארת לעצמי שכמו שאני לא מסתובבת וצועקת את זה שכולם ישמעו, ככה גם השאר. אז גם אם יש מישהו קרוב אליי שיש לו את זה או משהו דומה- אני ככל הנראה לא אגלה על כך בקרוב. כי גם הוא שומר את זה בשקט.
מעניין למה הוא שומר את זה בשקט. האם מסיבות דומות לשלי או מסיבות אחרות?
באמת יכול להיות מעניין לשבת לשוחח עם מישהו שגם חוֹוה את זה.
הוא יספר לי מה הסיבות שהוא שומר את זה בסוד, ואני אספר לו את שלי.

אני לא מסתירה את זה כי אני מתביישת.
יש מעט מאוד דברים לגביי שאני מתביישת בהם.
לדוגמא כתיבה. אני לא מתביישת שאני עושה את זה. אני פשוט מסתירה את זה כי זה משהו אישי שלי שאני עושה, וכרגע אני כותבת הכל למגירה. כן, כרגע. אם בעתיד משהו שכתבתי יתפרסם [הסיכויים לכך קלושים, אבל בכל זאת] אני דווקא אשמח [בתנאי שזה יהיה משהו טוב שאני מרוצה ממנו]. אבל לא כרגע. בעתיד. כשאהיה מוכנה.

לעומת הכתיבה, את התקפי החרדה שלי אני מסתירה כדי שזה לא יהיה אמיתי.
כן, סיבה טיפשית, אני יודעת. אבל ככה זה.
אני מסתירה את זה כי אם לא הודיתי בזה בפני אחרים, כאילו גם לא הודיתי בזה בפניי עצמי.
אני מסתירה את זה כי זה כאילו שאם אני אדבר על זה יותר מידי זה יהפוך להיות ממשי. אמיתי.
אני מסתירה את זה כי אם אנשים ידעו על זה ואני אתחיל להיראות אפילו קצת מוזר לידם הם יתחילו לשאול שאלות. ולהציק. 'את בסדר? משהו קורה? את רוצה מים/אוכל/לנוח/לצאת להירגע/כדור כלשהו/שנעביר את הסרט הזה/שנלך למקום אחר?'.... והאפשרויות הן אינסופיות.
באמת, זה מניסיון.
לא עוברות חמש דקות [כשאני בבית] בלי שאמא שלי שואלת אותי אם הכל בסדר.
לפעמים כן. 'כן, אמא. הכל בסדר. אסור לי לנשום?'
ולפעמים לא. 'לא, אמא. הכל לא בסדר. אבל אני אתגבר. באמת. זה לא רציני. ואני רוצה להתמודד עם זה לבד כרגע. ותאמיני לי, כשאני אצטרך אותך אני אדע איך לבקש...'
אבל נראה שהיא פשוט לא קולטת את זה...
טוב, לא מאשימה אותה.

איך היא יכולה לקלוט אותי כשאני בקושי קולטת את עצמי?
_____

אז ככה זה ימשיך כל הזמן? אני אכתוב פה מעכשיו רק על זה?
ממש דרך טובה להראות שזה לא חלק מהחיים שלי, הא?
למה אני מצפה כשאני מעלה את זה על הכתב בפורום הזה?
רק אלוקים יודע...
והוא גם היחיד כנראה חוץ ממני שבאמת יודע עד כמה אני אהיה מאושרת כשסוף-סוף אוכל לכתוב פה שזה נגמר. או לפחות התעמעם במידה כזאת שאני אסתכל על כל הפוסטים הישנים על זה ואצחק על עצמי ועל כל הסיטואציה ואצחק כי סופסוף אני כותבת פה דברים שלא קשורים לזה.
או סתם אצחק.
גם סתם לצחוק זה בסדר...(;