אני באמת לא מבינה את האנשים שלא מעריכים את המילה הכתובה.
אני אפילו קצת מרחמת על אלו שלא נדהמים, ומוקירים את היכולת המדהימה שלנו לקרוא.
אני מבינה שלא כולם אוהבים לקרוא, אבל איך אפשר לזלזל בזה? לבטל את הספרים לגמרי? לא לרצות לקרוא, לפחות קצת? ואיך אפשר לקמט ספרים ולקרוע ולהרוס(ולעשות אוזני חמור!).
תחשבו על זה ככה- הדברים שנכתבו היו יכולים באותה המידה להיאמר בקול.
נכון שכשכותבים זה יוצא אחרת, והשפה קצת יותר גבוהה, ואוצר המילים הרבה יותר עשיר.
אבל זה שהמילים נכתבו על דף לא הופך אותן לפחות חשובות וראויות. זה שהן נכתבו באמצעות עיפרון או עט לא הופך אותן ליותר מגוחכות.
אפילו להפך.
אז למה הזלזול הזה מצד אנשים בספרים? למה ההתעלמות הבוטה?
ואני מוצאת גם שאנשים מזלזלים בכתיבה. לא כולם, אבל יש אנשים שיגחכו אם הם יראו מישהו מבטא את רגשותיו באמצעות כתיבת שיר או סיפור קצר ולא דרך הסטטוס שלו בפייסבוק.
חה, איזו מוזרה. היא יושבת וכותבת. זה כל-כך המאה שעברה.
אז זהו שלא.
אני מוזרה? אתם פה המוזרים.
ומסכנים.
כי אני זאת שמרגישה את הרטט הקל בקצות אצבעותיי כשאני ניגשת לעט או למקלדת כדי להתחיל לכתוב קטע חדש.
ואני זאת שכמעט מתפוצצת מרוב מילים שיושבות לי בחזה ורק רוצות לצאת החוצה- לא לחלל האוויר. לא.
הן לא רוצות להיאמר בקול רם ולהתמוסס בתוך אטומי החמצן והחנקן והפחמן שבאוויר.
הן רוצות להיכתב על דף (עדיף דף שורות, כדי שלא יצא עקום) באמצעות עט (עדיף כחול, דק), להידבק אליו כמו קעקוע ולא להימחק לעולם. להשאיר זכר. להישאר. להיות.
גם אם הן לא המילים הכי טובות שנכתבו אי פעם.
גם אם הן לא יצרו סיפור רב מכר שיתורגם ל-37 שפות.
גם אם הן לא מילים שייאמרו בעוד מאה דורות כסיסמא שנונה או צינית שמבטאת במדיוק את רגשותיהם של כל בני האדם באשר הם.
גם אם הן סתם מילים פשוטות שמתארות רק את רגשותיו של מישהו אחד.
גם אם הן סתם מרכיבות סיפור לא גמור שמחכה בשקט במגירה החשוכה לתורו לצאת אל האור.
גם אם הן סתם מילים שיושבות זו לצד זו על הדף ומרכיבות משפט לא בהכרח נכון מבחינה לשונית.
גם אם הן סתם המילים שלי.

Vanilla Light
שחווה כעת את פתיחת הסכר המחשבתי-יצירתי הכי גדול שהיה לה בחיים

יום הזיכרון.
רק לפני שבוע ציינו את יום השואה, היום שבו נרצחו אחינו רק משום שהיו יהודים, והיום אנחנו מזכירים את אחינו שנהרגו בארץ ישראל, בשביל עם ישראל ובשביל אדמת ארץ ישראל.
שני ימי זיכרון, ועם זאת כל-כך שונים.
הראשונים נרצחו בחוץ לארץ והשניים בארץ.
הראשונים נרצחו כי היו יהודים, והשניים כי הגנו על יהודים.
אף אחד מהם לא בחר למות, אבל בכל זאת- כולם היו גיבורים במותם.
כולם הנחילו לנו את החיים במותם.
בזכות מה שקרה לראשונים הוקמה המדינה, ובזכות מה שקרה לשניים- המדינה ממשיכה להתקיים.
אני חושבת שאין אחד במדינה הזאת שלא נהרג לו מישהו תוך כדי שמירה על אדמת הארץ או תוך כדי פיגוע טרור נגד ישיבתנו בארץ, שזה כנראה הגיוני במדינה כה שנויה במחלוקת כמו שלנו. במדינה כה מיוחדת כמו שלנו.
אם זה אח, אבא, דוד, חבר או סבא שמעולם לא הכרנו.
מותו של זה קשה יותר ומותו של זה קשה קצת פחות.
ואם זה לא קרה למישהו שקרוב אלייך אישית- אתה לעולם לא תבין את זה באמת.
אני לא מאחלת לאף אחד להבין את זה באמת.
אבל גם אם אנחנו לא מכירים אישית מישהו שנהרג על קידוש אדמת הארץ, זה לא באמת משנה משהו ביחס שלנו כלפי הנופלים וכלפי היום הזה.
כמו שביום השואה גם האזרחים יוצאי מדינות אפריקה לדוגמא יבכו בטקסים ויראו תוכניות ויזדהו וירגישו חיבור אל העם, כך גם היום- גם מי שלא מכיר אישית מישהו שנהרג, לא יכול להישאר אדיש אל מול פניהם המחייכות וסיפוריהם המרגשים של החיילים ההרוגים ושל נפגעי פעולות האיבה.
וכנראה אין אחד מהעם שלא מרגיש ביום הזה את החיבור העצום בין כל העם בעודנו מתייחדים לזכור את אלו שנפלו כדי שאנחנו נוכל להישאר כאן – מאוחדים.
אז אם יש משהו שחובה עלינו בתור עם לקחת מהיום הזה, הוא הולך ככה:
יש אנשים שמתו בשביל שאנחנו נישאר פה. יש אנשים שהסכימו להקריב את החיים שלהם בשביל שהארץ תישאר שלנו. יהיה זה ממש חילול של זכרם אם נגמול להם בכך שנהיה מפולגים.
ימין ושמאל, דתיים וחילונים, זה כל-כך לא משנה! עוד לפני אידיאולוגיות חברתיות או דתיות או כלכליות או דעות פוליטיות- בואו נראה שאנחנו באמת ראויים למדינה שהנופלים עזרו לנו להשאיר בידינו. בואו נראה שאנחנו באמת ראויים להיקרא עם. עם ישראל.
כי אם לא יהיה פה עם, אז מה אנחנו? סתם ישראלים שנמצאים בארץ ישראל?
או שאנחנו עם ישראל שנמצא בארץ ישראל?
פשוט תחשבו על זה ככה.

יהי זכרם של הנופלים במלחמות ישראל ובפעולות האיבה ברוך.

~~~

ולעניין שונה ודומה מאוד.
היום בערב מתחיל יום העצמאות(שהוקדם השנה).
תחשבו איזה מדהים זה.
שבוע שעבר יום השואה, לזכר הנרצחים בשואה הנוראית.
שלוש שנים לאחר סיום השואה- אנו מזכירים את הקמת המדינה היהודית בארץ ישראל, שבזכות חייליה שמגינים עליה 24/7, היא עדיין כאן, חוגגת 64 שנים.
צעירה אבל מפותחת. משמעותית. מיוחדת.
שלנו.

*אני צילמתי*
אני פשוט אוהבת את התמונה הזאת.
דגלי ישראל רטובים מהגשם. שזה ממש יפה לדעתי, בעיקר בגלל הבעיות שיש לנו עם מים בארץ שלנו. אם הדגל של המדינה נרטב מגשם, סימן שהצלחנו להתגבר כמעט על בעיה אחת.
מי ייתן ונצליח להתגבר על כל הבעיות שיש לנו בארץ ובעם, ושלא ירבו!

Vanilla Light

אתמול, ערב יום השואה, הייתי בצעדת החיים שהייתה בעיר שלי שבה השתתפו החבריא'ות הגדולות של כל תנועות הנוער בעיר [4 בסה"כ, 2 דתיות ו2 חילוניות].
הרעיון של הצעדה עצמה היה נחמד, בני הנוער שצועדים ברחובות העיר בחולצות לבנות ובדגלי ישראל ושרים שירים שמדברים על האמונה שלהם בבורא העולם או על הגאווה על כך שעם ישראל עדיין חיי וקיים.
הביצוע המעשי היה פחות מוצלח.
הרבה לא לקחו את העניין מספיק ברצינות, צחקו, דיברו בפלאפונים שלהם... גם העובדה שהדתיים שרו שירים שהחילונים לא מכירים לא תרמה לתחושת האחדות של העם לכבוד היום החשוב. [ובכל זאת,כמה פעמים אפשר לשיר את השיר 'אלי אלי' בלוּפים?]
קצת עיצבן אותי לראות את זה, וכבר התחלתי לתהות האם בני הנוער, אנחנו בעצם, יודעים לקחת את השואה ברצינות ובכבוד הראויים לה. אני יודעת שאנחנו מסוגלים. אבל הבעיה היא, כנראה, שבתור בני אדם מתבגרים נורא חשוב לנו מה האחרים חושבים עלינו ולכן אם החבר'ה לא חושבים שמתאים להם לשיר עכשיו- אז גם אתה לא תשיר ותצא מפגר,נכון?
אז זהו, שלא..!
וחבל שזה כן ככה.
כמעט איבדתי כל תקווה בנוער, בנו, שאמור להיות זה שממשיך את המדינה שלנו וזה שבסופו של דבר יצטרך לספר את זוועות השואה לילדים שלו, אחרי שכל ניצולי השואה כבר לא יהיו בין החיים.
אבל היום בבית הספר, בטקס שכיתות י"א עשו, ובזמן הצפירה ובזמן תפילת 'אל מלא רחמים' שבה אף אחת לא פצתה את פיה וכיבדה את המעמד- התקווה חזרה. ולמרות היום העצוב, שימח אותי לראות שיש לנו עוד תקווה. שאנחנו בסדר אנחנו....
~~~
בסוף הטקס חזרנו לכיתה והיה שקט. כל אחת עם המחשבות שלה, כמה בוכות בשקט ואחרות בוכות קצת יותר בקול.
אבל  לי זאת הייתה בעיה. אני לא אוהבת לבכות מול אנשים, למרות שאני יודעת שזה בסדר וזה ממש הגיוני לבכות ביום הזה, אבל אני פשוט לא אוהבת לעשות את זה מול כולם. הבכי שלי, של כל יהודי בעצם, על האחים שלו שניספו בשואה צריך להיות בשני מישורים- האחד, ביחד, להתאחד עם כל העם, והשני לבד, ולהתייחד עם היום הזה לבד כדי שהוא באמת יוכל לגעת בך מבפנים. זאת לפחות דעתי.
אז בשביל לא לבכות הייתי צריכה למצוא מישהו בשביל לדבר איתו בצורה עניינית יחסית על הנושא. לא שאפשר לדבר בצורה עניינית על הדבר המזעזע הזה, אבל לדבר, להבין, להפנים, בצורה של מילים ולא דווקא בצורה של דמעות.
~~~
וזה מזעזע.
ונוראי.
כל הדבר הזה. כל מה שהלך שם.
אבל בכל זאת צריך לזכור את הכל. לחשוב על הכל.
לחשוב על מיליוני בני האדם שנהרגו בגלל מי שהם. על מיליוני יהודים שדמם נשפך בגלל סוג הדם שלהם...אירוני משהו,אה?[תקראו את המשפט שוב...]
לחשוב על משפחות שלמות שלא נותר מהן זכר.
לחשוב על ילדים שהתייתמו מהוריהם.
על הורים שאיבדו את ילדיהם הפעוטים שנקרעו מעליהם ע"י הנאצים האכזרים, יימח שמם.
לחשוב על חיילים גרמנים שפשוט כיוונו את קנה רוביהם אל ליבו של אדם בעודם מסתכלים לו בעיניים- וירו, צופים בגוף חסר רוח החיים צונח לתוך בור שכבר מלא עד גדותיו בגופות.
לחשוב על ילדים רעבים שמתחננים לאוכל.
על אנשים שגופם כבר לא יכול היה לשאת אותם מרוב העבודה הקשה.
לחשוב על אנשים שהסתתרו בכל מיני גומחות ומרתפים, גונבים עוד כמה דקות של חיים לפני שהנאצים המרושעים ימצאו אותם ויחסלו את כולם.
לחשוב על הורים שבמו ידיהם חנקו את ילדיהם הקטנים כדי שקול בכיים לא יסגיר את מקום המחבוא שלהם.
על הורים שנאלצו לבחור האם להציל את ילדיהם ובכך לגרום לילד של מישהו אחר למות, או לא?
האם לקחת ילד אחד ולהציל אותו או לתת לכל השלושה למות?
הם להציל את אשתך או את אמא שלך?
האם ללכת לפי הלב ואינסטינקט ההישרדות האנושי או לפי התורה הקדושה של היהודים?

הכל אמיתי.
הכל קרה.
וזה פשוט לא נתפס.
~~~
ובכל זאת, כמו בכל שנה מחדש, לאחר שאנו נזכרים בכל הנספים ובכל סיפורי הזוועות שקרו שם, בשואה, לאחינו ולמשפחותינו ולעמנו, ואחרי שאנחנו מזילים דמעות.ועוד.ועוד.
למרות הכל, אסור לנו לשכוח בסופו של יום, שזה עוד לא נגמר.
צריך לנגב את הדמעות, לזקוף את הגב ולהרים כתפיים.
כי אנחנו עדיין כאן.
כי הם לא הצליחו במזימתם.
כי יש לנו מדינה.
כי אנחנו, הדור הצעיר ובכלל כולם, ממשיכים.
כי אנחנו לא סולחים.
כי אנחנו עדיין זוכרים.

יהי זכרם ברוך