אני מרגישה שייכת לפה.
למרות שעברו כמעט שנתיים מאז הפעם האחרונה שכתבתי פה לפני שחזרתי לכאן לפני חודשיים.
וזה למרות שאין לי מפה חברים או מכרים, אנשים שמגיבים קבוע או מעבירים לי שרביטים.
וזה מוזר כי אני בדרך כלל לא כזאת. אני בדרך כלל אוהבת קשרים ארוכי טווח, קשרים שאני מפתחת לאורך שנים.
כאלו שרק אחרי שנה או יותר אני באמת פותחת את הלב בפני האדם השני.
מוזר, לא?
כי פה אין לי בעיה להסתובב במרחבי הרשת, להגיב פה תגובה חד פעמית, שם להזדהות עם תמונה בפוסט, ובאחר להיות מודהמת מהפשטות שבכתיבה.
עזבו. אני לא מדברת בהיגיון כרגע.
או חושבת בהגיון. או חושבת בכלל.
במקום ללמוד כל מה שאני עושה זה לשוטט לכם בבלוגים ולראות ברצף פרקים מהעונה השניה של אלמנטרי, כדי להרגיש ולו לרגע שאני שותפה לגאונות משוגעות מהסוג שאני כל כך אוהבת, אותה מייצגים אנשים כמו שרלוק הולמס והכובען המטורף.
ועוד הרבה אחרים.
אני צריכה לקרוא יותר. וזאת בטח הפעם המליון שכתבתי את זה בבלוג הזה.
זה קצת עצוב לי.
בכל מקרה...
שיהיה לכם (באיחור קל) חג עצמאות שמח!
Vanilla Light