לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי:  Vanilla Light

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2012    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
8/2012

שיט


אז זהו?

ככה זה הולך להיות?

כאילו החופש היה סתם PAUSE על ההתקפים ועכשיו כשהתחילו הלימודים אפשר לעשות שוב PLAY?

למה?
אז אני לא באמת מסוגלת להתמודד איתם?
וככה זה יהיה עכשיו כל יום?
למה אני צריכה להתנשם כמו מפגרת מתח לפרצוץ של המורה?
ולמה אני צריכה לנשום כמו משוגעת ולגרום למי שיושבת לידי לחשוב שנפלתי על הראש?

ולמה אין אף אחד שעוזר לי?

ולמה אפילו אני כבר לא מצליחה לעזור לעצמי?

כאילו,זהו? נגמר החופש נגמרה היכולת שלי להתמודד עם זה?

התחלתי שנה מלחיצה בבית הספר אז זה הולך לתקוף אותי שוב?

רק בגלל כמה מבחנים מסכנים וכמה בגרויות מטופשות?

וככה זה ימשיך כל הזמן,העניין הזה?

רק שאלות? בלי תשובות?

 

למה. למה. למה.
שיט. שיט. שיט.

 

ובדיוק שהכל התחיל להסתדר ולהיות שוב הגיוני...........
 

 

 

________

דיי, בעזרת ה' כשיהיה יותר טוב אני אעביר את הפוסט הזה לטיוטות או אמחק אותו..כדי לא להשאיר ממנו זכר...עד לפעם הבאה....

עצוב

נכתב על ידי Vanilla Light , 28/8/2012 17:14  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



11 שנה לישראבלוג


לא מזמן חגגתי בעצמי את יום ההולדת הראשון לבלוג שלי. היום כל ישרא חוגגת, יומולדת 11!
חיי אינטרנט זה כמו חיי כלב- בן אדם בן 11 נחשב ילד צעיר, אבל כלב בן 11 הוא כבר ממש קשיש.
אולי 11 שנים זה לא הרבה בשביל להחשיב את ישרא לקשיש ממש, אבל לפי השנה הבודדת שעברתי פה, אני בטוחה שאלו היו 11 שנים עמוסות, מלאות, גדושות, ומאוד משמעותיות להרבה אנשים.

 

וזה גם המקום לומר שממש הופתעתי והוחמאתי מכך שציטטו אותי בפוסט החגיגות של ישרא, ציטוט מהפוסט הקודם.

 

אז כמו שהוצע בפוסט החגיגות, בא לי לעשות פוסט חגיגי משל עצמי של נוסטלגיה וזיכרונות מהשנה שעברה עליי פה, למרות שכבר חגגתי לבלוג שלי השנה לפני חודש.
אז נתחיל.

 

אני לא זוכרת בדיוק את הסיבה הספציפית למה רציתי לפתוח בלוג.
דף הבית אצלי בדפדפן זה נענע10, ובשלב מסויים התחלתי לשים לב בתחתית העמוד הראשי של נענע בקטעים מומלצים מישראבלוג, ומידי פעם נכנסתי לקטעים שעניינו אותי.
לא פתחתי את הבלוג כי שיעמם לי או משהו, אבל כן פתחתי אותו בחופש הגדול, תקופה שמאוד נוח בה להתחיל לתעד דברים ביומן רשת [יש זמן, יש הרבה יותר פעילויות שוטפות מאשר במהלך שנת הלימודים...]
אז פתחתי את הבלוג שלי.
בהתחלה התלבטתי קצת לגביי הכינוי והשם של הבלוג, אבל בסופו של דבר החלטתי ללכת על דברים שקשורים ל Owl City, שהוא במקרה[(;] הזמר שאני הכי אוהבת. השירים שלו ממש יפים בעיני, והם תמיד עוזרים לי להירגע וגורמים לי להרגיש טוב... לא יודעת למה, ככה זה ^^
השם All Things Bright and Beautiful הוא השם של האלבום החדש[כבר לאXD] שלו, והוא גם נשמע ממש אופטימי וכל כך לא מתאים לי ש... הוא ממש התאים בצורה מוזרה...
ועל הכינוי שלי, Vanilla Light, נתתי הסבר בפוסט הראשון של הבלוג(ציטוט)- " לא רציתי שהכינוי שלי יהיה השם האמיתי שלי-כי אם זה כבר כינוי אז שיהיה כינוי עד הסוף ... (; ממש רציתי לקרוא לעצמי Vanilla Twilight , על שם השיר של Owl City למי שמכיר... אני ממש ממש אוהבת את ההרכב הזה ואת השירים שלו, ואת השיר הזה במיוחד. אבל הכינוי כנראה תפוס, אז נאלצתי לחפש שם אחר... ממש לא רציתי לוותר לגמרי על הכינוי, ואחרי מחשבה קצרה וכמה נסיונות , הורדתי את החלק הראשון של המילה twilight , וגילית למזלי שיוצאת מילה הגיונית, אז... זה מה שיצא, ואני דיי מרוצה מהתוצאה... [: "

 

כיף לי לכתוב פה.
אני לא מרגישה מחויבת לכתוב פה פוסט כל יומיים, או לעדכן על כל פיפס מהחיים שלי, וזה קצת מרגיש כאילו אני באמת אצליח לתעד פה את הדברים המשמעותיים שקורים לי בחיים..גם אם לא את כולם.
אני אוהבת את הקונספט של המקום הזה. לכתוב מה שאני חושבת, בלי לחשוש מביקורת חריפה מהסביבה, ולדעת שאקבל תגובות חמות, תומכות או בונות, לדעת שאוכל לשמוע דעות חדשות מאנשים שאני לא נתקלת בהם בדרך כלל מחוץ למחשב...

גם עברתי הרבה בשנה וקצת שאני פה. השתנתי הרבה. אני לא יודעת אם זה קשור דווקא לעובדה שאני כותבת בלוג, אבל זה בטוח  השפיע. השתנתי לטובה בתקופה הזאת, ואי אפשר להכחיש שקרו לי דברים טובים שעברתי ותיעדתי פה... אבל גם את הרגעים הרעים לא צנזרתי. ההתקפים שלי, לדוגמא... שהתחילו בערך חודשיים אחרי שפתחתי את הבלוג אבל כתבתי עליהם הרבה זמן אחרי... כשהרגשתי מוכנה. מוכנה להודות, גם בבלוג, בכך שזה קורה לי.

 

גם הכרתי פה אנשים חדשים ומעניינים. כמו בכל מקום חדש שאני מגיעה אליו לקח לי קצת זמן להיפתח ולהתחבר (הייתם חושבים שבגלל שזה האינטרנט זה יהיה שונה,אבל מסתבר שאצלי זה לאXD)   והכרתי כמה בלוגרים מעניינים. אחת מהן היא מיכאלה המדהימה. אין הרבה נוספים, שזה לא מפתיע במיוחד בהתחשב בכך שזאת אני [אני לא חברותית במיוחד,לצערי><], אבל אני מתכננת להישאר פה לפחות עוד כמה שנים טובות, אז מי יודע.. ^^
( וסתם עוד משהו- יצרתי גם עוד קשר מיוחד פה, אבל מוקדם מידי בשביל לדבר על זה....... )

 

בחיים האישיים שלי שמחוץ למחשב אין עוד אף אחד שיודע על הבלוג שלי, בתקווה שזה ישאר ככה.
כמו שהייתי שמחה שאף אחד לא יגלה את המחברות שבהן אני גם מנהלת סוג של רישום/יומן וכותבת בהם דברים אחרים ממה שאני כותבת פה (תלוי אם המחשב פנוי ואם יש לי זמן להיות על המחשב..אם לא- טוב שיש את העט והדף הישנים והמוכרים).

 

אני שמחה על כל רגע שהייתי כאן, ושמחה על ההחלטה שלי לפתוח כאן בלוג ולהיכנס לקהילה המקסימה הזאת שנקראת ישראבלוג.
מזל טוב! בתקווה לעוד המון המון שנים...

 

חיבוק

Vanilla Light

נכתב על ידי Vanilla Light , 25/8/2012 21:59  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




לפעמים אני תוהה איך החיים [מחוץ למחשב] היו נראים אם הם היו כמו בישרא.

 

אני הולכת ברחוב. לבד. רואה אנשים. הרבה אנשים. מכל הסוגים.
מבוגים וזקנים וילדים ובנים ובנות ודתיים וחילונים וצברים ועולים חדשים וביישנים ורגישים ומשוגעים וטובים ומתבודדים ורגילים....

 

ואני יודעת שלכל אחד מהישויות האלו יש סיפור חיים עשיר ומרתק, לא משנה אם הוא בן עשר או בן מאה.
ואני יודעת שכל אחד סוחב איתו מטען רגשי כבד יותר או כבד פחות, כל אחד לפי היכולות שלו.

 

וכל אחד רוצה מקום או מישהו לפרוק אצלו את המטען הכבד, לתמיד או לדקות ספורות, כדי לנוח קצת. להתכונן לבאות.
אבל לא כולם עשו זאת.
חלק עוד יעשו.
וחלק ישתקו לעד.

 

אז אני עוצמת עיניים. מסתובבת לאט במעגלים סביב עצמי.
לאחר כמה סיבובים אני עוצרת ופוקחת את עיניי.
מתבוננת באריכות באדם הראשון שעיני נחות עליו.

 

הוא יושב על ספסל. לבד. ראשו בין ידיו.
אני לא יכולה לקרוא את הבעת פניו אבל אני מתקרבת בכל מקרה.
מתיישבת לידו על הספסל.
והוא פותח את פיו ומתחיל לדבר.
מודע לא מודע לכך שאני שם.

 

הוא מדבר במשך דקות ארוכות.
על מה שקרה ועל מה שאולי יקרה ועל מחשבות ותחושות, רעות או טובות.
ועל דברים משמחים ועל דברים עצובים ועל דברים רגילים ועל דברים שונים, מיוחדים.
ואני רק מקשיבה.
לא מדברת. לא מוציאה אף צליל. לא זזה. כמעט לא נושמת.
רק מקשיבה.

 

ואז הוא גומר לדבר.
ראשו עדיין שעון בין ידיו. הוא לא מרים אותו.
הוא מחכה.
למשהו או לכלום.

 

ולי יש בחירה.
אני יכולה לענות לו.
להתחיל לדבר.
להגיד 'היי' או  'צודק' או 'אני כל-כך מבינה'.
ואם אעשה זאת זה יכול לתמוך בו או סתם לעצבן.
מה שאגיד יכול לעזור או סתם להישאר תלוי באוויר.
והוא יכול לענות לי או סתם להתעלם. או בכוונה להתעלם.

 

והאפשרות השנייה?
אני יכולה לקום מהספסל.
אחרי שהוא גומר לדבר או באמצע.
כי הוא הרי גם ככה לא יודע שאני שם.
יושבת לצידו.
מקשיבה או שלא.


אז אני יכולה לקום. וללכת. ולהמשיך בדרכי.
לחזור הביתה או להמשיך לשוטט ברחוב.
לחפש ספסל מאוכלס אחר להתיישב עליו או סתם להתבונן באנשים.
ולהמשיך לתהות לתמיד על מה הם חושבים.
ומה הם מרגישים.
ומה הם היו עונים לי לו הייתי שואלת אותם בפשטות 'מה נשמע', ומתכוונת שיענו תשובה לא ממש פשוטה.

 

_____

כי זה בערך ככה,לא?
ובגלל שאני רצינית כשאני אומרת שאני מדמיינת את זה הרבה פעמים.
חושבת על זה הרבה. חושבת על זה שאני זאת רק אני.
אבל יש עוד מיליארדי אנשים בעולם שהם 'אני'. ולפעמים הייתי רוצה לדעת איך 'אני' אחר מרגיש, ומה הוא חושב, ומה עובר עליו בחיים.
וישרא זה הדבר הכי קרוב לזה....

 

סופ"ש מדהיםחיבוק
Vanilla Light 

נכתב על ידי Vanilla Light , 17/8/2012 12:05  
38 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  


© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לVanilla Light אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Vanilla Light ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)