נו, אז מה חדש?
הייתי בטיפול ביום חמישי. פעם ראשונה.
אני חושבת שדיברתי שם יותר מידי. אמרתי לה על זה יותר ממה שאמרתי במשך כל השנה האחרונה.
מה שבטוח- אמא שלי דיברה יותר מידי.
אבל אני רגילה לזה, אז שיהיה.

בזמן האחרון קראתי את 'אינקרסרון' ו'סאפיק'(ההמשך של אינקרסרון), וזה קצת מצחיק, כי הרושם הראשוני שקיבלתי מהספרים האלו בהתחלה הוא שאני לא אוהב אותם, אבל בסופו של דבר אלו הספרים שהכי נהניתי לקרוא בתקופה האחרונה.
כי זאת האמת.
וביום חמישי אמרתי את זה בפעם הראשונה בקול- מאז שהכל התחיל (ההתקפים...) אני כבר פחות נהנית לקרוא בלילה. ופעם זה היה הדבר שהכי אהבתי לעשות, לקרוא לפני השינה.
ועכשיו פחות...
אבל דווקא אינקרסרון וסאפיק היו מהנים.
אבל אני עדיין אוהבת את הספרים שלי. ואני גם אוהבת לקרוא להם ככה, לספרים הרבים שממלאים את המדפים שבחדר שלי. הספרים שלי.
כל מי שאי פעם נכנס לחדר שלי וראה את הספרייה הגדושה שיש לי אמר משהו בסגנון של- ממש ספריה שלמה יש לך פה.
והמשפט הזה ממלא אותי בגאווה, אני לא אכחיש. אני אוהבת שיש לי הרבה ספרים, שהם שלי (כן, יש לי ג'וק כזה. אי חייבת לקנות ספרים. לא יכולה לקחת מהספרייה. אני  לא יכולה לקחת את הסיכון שאני אוהב ספר יותר מידי ואתחבר אליו ואז אצטרך להחזיר אותו לספריה.)
אבל לפעמים המשפט שהם אומרים גם ממלא אותי באיזשהו עצב. כי אני דווקא חושבת שזה לא ממש נכון. שאין לי הרבה ספרים. יותר נכון- שאין לי מספיק ספרים.
אני יודעת שאני צריכה לשמוח במה שיש לי והכל... אבל לפעמים זה לא מספיק.
בדרך כלל אני מסתפקת במועט. לא צריכה בגדי מעצבים באלפי שקלים ולא צריכה טלוויזיה או מחשב בחדר, ולא צריכה את הפלאפון הכי משוכלל שיש... אבל עם ספרים זה כאילו אף פעם לא מספיק.
יום אחד אני פשוט אטבע בספרים בחדר שלי. אם לא הייתי צריכה מיטה לישון בה, הייתי רוצה שבחדר שלי יהיו מדפי ספרים שמכסים את כל הקירות, מלאים בספרים. והייתי רוצה שגם הרצפה תהיה מכוסה כולה בערימות גבוהות של ספרים עד התקרה. ובאמצע החדר יהיה חלל ריק מרובע קטן, מכוסה בשרפרף או בשטיח קטן, כדי שאני אוכל לשבת בנוחות ולקרוא את כל הספרים [הם הרי לא יהיו שם סתם ליופי].....
כן, עם ספרים זה אף פעם לא מספיק.
_____

לפעמים אני מוצאת את עצמי כל כך מתעצבנת מדברים שאנשים עושים או אומרים. כל כך מתעצבנת עד שאני צריכה להזכיר לעצמי שהם בעצם כלום בשבילי, האנשים האלו שאני מתעצבנת מהם. אני לא צריכה מהם כלום ואני לא רואה שהם צריכים ממני משהו. אנחנו נמצאים ביחד באותו האזור במקרה, ועובדים ביחד כי אנחנו חייבים. אבל אין שום סיבה שאני אקח את מה שהם אומרים ללב.
אבל אז אני נזכרת שאם הם כלום אז גם אני כלום. ואני לא רוצה להיות כלום. ז"א, אני יודעת שככה זה. אני כלום. כולנו כלום. אנחנו נעלם מפה בשלב מסויים. יגיעו במקומנו אחרים שהם כלום, ואחריהם עוד כלומים אחרים.
ואז אני חושבת שבכל זאת, חייבת להיות סיבה לכך שכלום כלשהו קיים. גם אם הסיבה הזאת היא כלום. אולי היא דווקא בעצם כן משהו. ולא רק כלום. ואני רוצה להיות כלום שיש לו סיבה שהיא משהו. ואז זה אומר שגם לכלומים האחרים שממעצבנים אותי יש סיבה שהיא משהו, לא?
ואז, אחרי כל המחשבות האלו, אני עוברת להתעצבן על עצמי ועל הטיפשות שלי במקום עליהם.

אבל מזל שאני לא משוגעת, כן?

יש לי מחר מבחן. מה אני בכלל עושה פה?
לילה טוב
Vanilla Light

בסוף זה לא היום.
הטיפול.
אולי ביום ראשון.
ואני כבר חשבתי שאני אכנס לשנה החדשה עם התחלה של איזשהו פיתרון.
נו טוב.

ואני בדרך כלל לא כזאת בכיינית, אבל כמה דברים שקרו בימים האחרונים ממש גורמים לי לחשוב שהכל יותר מידי טוב בשביל להיות אמיתי. ועובדה. זה לא אמיתי.

והשבת זאת השבת האחרונה של השנה. היום יום חמישי האחרון של השנה הזאת, תשע"ב.
ואני לא מרגישה שעשיתי את כל מה שרציתי לעשות.
כל מה שיכולתי לעשות.
כל מה שהייתי אמורה לעשות.
עשיתי גם כמה דברים שלא חשבתי שאני אעשה [ברצינות. לא העלתי בדעתי שאני אעשה אותם. חלק לטובה וחלק ממש לרעה...]
אבל בכללי.... לא השנה הכי מוצלחת בחיים שלי.....
אבל זאת הייתה שנה, שמה שבטוח בה זה שקיבלתי כל בוקר מחדש את המתנה המדהימה הזאת שנקראת לחיות ולנשום. וגם מה שבטוח זה שהוצאתי בה ציונים מכובדים ביותר בבגרויות ובמבחנים. ומה שבטוח זה שהשתדלתי בה, לפחות קצת...

המזל הוא שתמיד תמיד אפשר לקבל התחלה חדשה.
נכון שזה נשמע כמו קלישאה והכל, אבל אני מוצאת את עצמי במהלך השנה, כל שנה, בהתחלות חדשות.
בתחילת השנה העברית, בתחילת השנה האזרחית, בתחילת שנת הלימודים, ביום ההולדת שלי- תחילת שנה חדשה בחיים.
המון התחלות.
המון הזדמנויות.
אינסוף אפשרויות.
צריך רק לרצות לבחור, לדעת לבחור, ולעשות.

"אלי, תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם, האומץ לשנות את אשר ביכולתי, והתבונה להבחין בין השניים"

מאחלת לכולנו שנזכה לזה השנה.
ושתהיה שנה מתוקה ומדהימה, מלאה בהתחלות ובסופים טובים.
מלאה ברצונות, בהזדמנויות, בעשיה, בנתינה, בקבלה[גם חשוב(;], בלמידה...
בכל מה שרק נרצה(:

שנה טובה
Vanilla Light

אני לא באמת יודעת מה אני רוצה.
מעצמי ומאחרים ומהחיים האלו...
או שאני יודעת בהרגשה אבל פשוט לא מצליחה לבטא את זה במילים מספיק מדויקות בשביל להצליח גם להגשים את זה.
באסה.

יש לי פלאפון חדש... הבעיה היחידה היא שיצאתי מגעילה... כשראיתי אותו עשיתי מן פרצוף כזה שממנו אבא שלי קלט הכל... ו'הכל' זה שאני לא בדיוק מתה על הפלאפון הזה...
למה אני חייבת להיות כזאת מטומטמת?
הם עשו בשבילי משהו נחמד, מעבר למה שציפיתי שיעשו... מה הבעיה להסתיר את הרגשות האמיתיים שלי?
בדרך כלל אני מעולה בזה. מה קרה הפעם?

בטח שבדרך כלל אני מעולה בזה. והדוגמא מהימים האחרונים היא הדוגמא הכי טובה, כנראה...
כשחברה שלי מדברת על נושא מסויים בצורה כזאת שהיא אומרת בערך כל מה שאני חושבת לגביו... רק שלי אסור להגיד שאני חושבת על הנושא הזה. כי זאת אני...
ואני לא חושבת על דברים כאלו. כי אני לא כזאת.
כזאת איך?
אל תשאלו אותי. אני סובייקטיבית מידיי....

וביום חמישי, סופסוף, אני הולכת לקבל עזרה אמיתית.
היא גם עולה הרבה כסף. אמיתי.
מצחיק שבאמת אכפת לי מהכסף שההורים שלי מוציאים עליי בשביל זה, אבל כשמדובר בפלאפון או בספרים ובבגדים אני בכלל לא מרגישה נקיפות מצפון. כשבעצם זאת כנראה הוצאת כסף שבאמת הכרחית בשביל הקיום הנורמאלי שלי...
זה וספרים. אבל כבר אין לי לב לצופף עוד את הספרים המסכנים שלי על המדפים ולהוסיף להם עוד חברים. הם בקושי נושמים שם על המדפים המפוצצים...

ולפני כמה ימים פתאום קלטתי...
שזאת הולכת להיות הפעם הראשונה שאנשים [אמיתיים. ויחסית הרבה מהם] יקראו משהו שכתבתי ושאני באמת מרוצה מהתוצאה (:
וזה בכלל לא מלחיץ אותי לחשוב על זה כמו פעם. מגניב לי ^^

זה היה פוסט ממש חסר משמעות.
ממש כאילו חילקתי אותו באפס.

Vanilla Light
שהמתמטיקה עלתה לה למוח ופוצצה שם כמה תאים חשובים