על קצות האצבעות

איזו סדנא שאני אמורה להעביר לקבוצה בעוד שבועיים מסתמנת כאילו לא תפתח.

בנתיים אין מספיק נרשמים.

ואני לא מצטערת במילימטר.

כן , זה שווה כסף ולא מעט (תודה לתואר השני, הנה מצאתי מקום שבו הוא בא לידי ביטוי),

אבל אין לי כוח למה שזה דורש.

כל הדרכה או לימוד גוזלים ממני כוחות אדירים.

הצורך להיות מרוכזת, חדה, ברורה, מענינת, נעימה.

לשים לב לתגובות, לקשיים, להבנה ולקשיים בהבנה.

להסביר, בסבלנות, באהבה, להעביר משהו ממני למישהו אחר.

למצוא דרך להפוך את התהליך למעניין, מחדש, מרגש.

לשים לב לזמן, לעייפות של מי שלומד, ליכולת הקליטה, לצורך בהפסקה.

לא להתאהב בקול שלי או בידע שלי.

לא להתאהב בכוח שלי.

לא להתאהב במבטים הנפעמים, בעיניים הנפערות כשהאסימון נופל או כשרואים משהו חדש לגמרי.

וכשזה בקבוצה, בסדנא, זה קשה אפילו יותר.

כי הקשב צריך להיות מפוזר סביב סביב.

לקלוט את הניואנסים.

אחרי הכל זה לא משהו שאני עושה כל יום.

זה דורש ממני הרבה יותר ממה שזה דורש ממי שמתורגל, מכיר, יודע. 

כמו ההבדל בין נהג חדש לנהג ותיק.

מחר אולי אדע אם נצליח לאסוף מספיק משתתפים או לא.

בסך הכל יהיה נחמד השעות הנוספות בתשלום משמעותי האלה.

ואני בטוח אהנה מההדרכה, כי הזהות הסודית שלי היא כנראה מורה. (במקום מסיכה, משקפיים עם שרשרת, מונחים על קצה האף)

אבל אני לא אצטער במילימטר, אם יתברר שלא.

אני עדיין עייפה מאד.