זה היה שבוע מהגיהנום אני אומרת לו,
אחרי שהוא שולח הודעה ומברר אם אני פנויה לשיחה.
הוא שואל למה ואני מספרת לו בפירוט, את כל מה שאני לא יכולה לכתוב כאן.
כשאני מגיעה לנקודה של ההתמודדות הקשה עם אימת מוות של ממש, אני מרגישה את ההתכווצות המוכרת בגרון, זאת שאם לא עוצרים אותה, עלולה להגמר בבכי. אז אני עוצרת, נושמת וממשיכה בקול יציב.
הוא מקשיב ומשתתף בדאגה. מקווה שתחלוף התקופה הקשה והמתחים המלווים אותה במהרה, מספר לי קצת על השבוע שלו.
על העבודה, על הצלילות.
ואז הוא מזמין אותי, כבדרך אגב, בעצם אומר שיזמין אותי כשירגעו אצלי הענינים ואהיה פנויה, לבוא אליו.
במילים שלו - יפנה לי זמן.
הלב רוצה לדלג בשמחה, דילוג שיכול להגמר בבכי, אז אני עוצרת אותו, נושמת וזוכרת שלהזמין באופן תיאורטי זה קל יותר מלקבוע מועד מדויק.
אני אומרת שיכול להיות נחמד להפגש ככה.
הוא מדבר על יום צלילות עם הדולפינים באילת שהוא עדיין רוצה שאצטרף אליו.
הוא מדבר על נסיעה למאלדיביים, לצלול שם , ושאולי אצטרף אליו...
אני מזכירה לעצמי שאין ממה להתלהב. שום דבר עוד לא עמד במבחן המציאות, אפילו לא ההזמנה אליו הביתה.
בסוף השיחה אני מחייכת ושמחה, היא היתה שיחה נעימה ואפילו מקלה בכך שיכולתי לדבר על המצוקות קצת. ולשמוע אותו.
אבל מאוחר יותר אני בעיקר עצובה, מרגישה שעוד פעם פתחתי, בלי להתכוון את הדלת ואפשרתי לתקוות להתגנב החוצה.
איפה שיש תקוות יש ציפיות, ואיפה שיש ציפיות יש אכזבות.
לקח לי קצת יותר משבוע אחרי הפגישה במסעדה לחזור לרוגע הפנימי.
עכשיו, אחרי השבוע הזה המחורבן, יש לי קצת פחות משאבים וכוחות נפש להתמודד ואני מרגישה מאד מאד פגיעה.
כמעט מצטערת שהתקשר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
