על קצות האצבעות

החלטתי לקחת חופש, ואפילו קבעתי תאריך.

יתרה על כן, הודעתי בקלב"וש שבשבוע הזה אני בחופש. (הלכתי רחוק, לקחתי שבוע שלם)

משהו משהו אני. גאווה לאנושות.

החלטתי גם שבשבוע הזה אני עושה משהו, כדי שלא יתמסמס השבוע בלא לעשות כלום.

(אני לגמרי יכולה לצפות באופן מרתוני בסדרה התורנית שלי ולכלות ככה ימים שלמים, אני יודעת, עשיתי את זה)

אז החלטתי מה אני רוצה לעשות, זה יקח לי את כל השבוע, רוב היום, בכל יום.

זה גם יעלה כסף שאין לי עכשיו, אבל לא אכפת לי. הפעם.

אפשר כמעט בכל מקום, אבל זה דורש נסיעה של שעה ומשהו לכל כיוון, יאללה בסדר, אני בחופש ואני אעשה דברים בזמן שלי ובכייף שלי.

אפילו מצאתי מי שיעשה איתי, שלא אהיה לבד, וקצת הצטערתי, כי קצת רציתי להיות לבד לבד. מייד אחרי שהתרגלתי לרעיון היחד, קיבלתי הודעה על ביטול, ושוב נשארתי לבד, שמחתי.

התקשרתי, ביררתי מחירים, שעות פעילות, מספר מפגשים, כל מה שצריך.

ואז באה חמותי ואמרה שבשבוע הזה המדובר, ינתחו את חמי ושהיא מפחדת לראות אותו לבד אחרי הניתוח בפעם הראשונה...

אנשים מתכננים תוכניות.

התקשרתי שוב וביררתי אם אוכל להשלים ביום אחר את היום החסר.

אמרו לי שכן, אין שום בעיה.

אני אעשה את זה, אני אעשה את זה.

לא לוותר ולא לתת לדברים להתמסמס.

כך או אחרת אצליח להתחיל ולסיים ואז גם אבוא לספר מה היה.