על קצות האצבעות

התפנה לי ערב באופן לא צפוי ואמרתי לעצמי- אני אשאל אם הוא פנוי, כן-כן. לא- לא.

דווקא היה פנוי.

שמח על ההזמנה ואמר שיבוא בערב.

הגיע, ומה אני אגיד לכם?

זה הרגיש כאילו לא חלפו חודשים ארוכים, כאילו לא חלף זמן כלל.

הכל היה כל כך מוכר, נינוח, מרגש, מסעיר, נעים, הו , כמה נעים.

כאילו מעולם לא חלפה בראשי שנינו המחשבה שלא נפגש שוב.

צחקתי בדרך לפה, הוא אומר. 

למה צחקת?

לא חשבתי שאסע אלייך עוד פעם.

באמת חשבת ככה?

באמת באמת.

הוא אמר - לא היתה אף אחת אחרת כל החודשים האלו, אפילו לא חשבתי על זה.

אני אמרתי - אתה יודע שמגע גופני זה צורך פיזי, ממש כמו אוכל ושתיה?

הוא אמר - אני יודע.

אז תבואי איתי לאילת? הוא שואל.

ואני אומרת - כן.

פעם ראשונה שמדברים על עתיד כלשהו מחידוש הקשר.

וזה מוזר.

מוזר ומוכר, ולכן מוזר כפליים.

כמו תחושה של דז'ה וו, חמקמקה ומוחשית.

הייתי כבר במקום הזה ובזמן הזה, אבל זו פעם ראשונה.

לפעם הזו.

ובנתיים זה טוב, אז לא נותר לי אלא לחזור לתבנית הישנה, אני פה רק כל זמן שטוב לי.

ואם לא יהיה טוב, אתרחק, כבר עשיתי את זה ונשארתי בחיים.

מאיזו סיבה היה קשה לי לכתוב את הפוסט הזה, נאבקתי במילים מהבוקר, והיה קשה לי לבטא את התחושות, המחשבות והרגשות. המשפטים יצאו קצרים וקטועים. אולי זה הביטוי של החשש שלי מפגיעה כי שוב אני נחשפת. מולו וגם פה.

מצד שני היה חשוב לי לכתוב, לא יכולתי שלא. ומכיוון שכך, אנא, תגובות מתחשבות ברגישות הזו.