נו, אז יושבי האוהלים ברווזו את מרגול ועשו לה שליכטה בלב (או ההיפך? לא ממש דובר ילידי של השפה) והארץ געשה ורעשה, ההוא גידף וההם החרימו, ובלי להתייחס לשאלה האם היא צודקת או לא (היא לא) נראה לי שנקודה חשובה מתפספסת כאן. מדוע דעתה של שופטת בתחרות של זמרים צעירים ששרים שירים של זמרים ותיקים, והיא עצמה שרה שירים שחלק מהאנשים חושבים שהם יפים, בקול שלטעמם של חלק מהאנשים הוא ערב לאוזן, מדוע היא חשובה כל כך? מדוע דבריה תופסים נפח תקשורתי חסר פרופורציות? איזו סמכות מוסרית – רוחנית היא שדבריה יהדהדו בכל התדרים בעוצמת שמע גבוהה?
כמובן שלא מדובר רק במרגול. הקלישאות על תרבות הסלבים שפרסומם אמנותם, נקלשו והפכו מאוסות ולעוסות כמעט כמו התופעה עצמה, ואני מרגיש כמו ישיש נרגן כשאני כותב על העניין, אבל בכל זאת, למה למען השם, כל גיהוק ופיהוק של ידוען זוכים להתייחסות רבה, הרבה מעבר לחשיבות הדברים והדובר?
ומלבד זאת, למה לא יוכל להביע את דעתו הלגיטימית, גם אם מעצבנת, אווילית ו/או לא מתיישרת עם קו המחשבה הכללי, כל אזרח, ידוען ושאינו, בלי שעדת צדקנים מחרימים ומחרפים יקפצו עליו ימרחו בזפת ויגלגלו בנוצות עד שיתוודה על חטאיו ויתנצל בפומבי? מספיק עם זה, די, גם ככה חם כאן.
חוץ מזה, גם אני מתחתי את איברי והגעתי אל שדרת האוהלים, והיה נחמד מאוד, הופעות וליצנים וסרטים וויכוחים ציבוריים, ולוחות שידוכים וברסלבים עם דרבוקות ושופרות, וכל מיני ברנשים שנתנו לי פתקים עם מספרי טלפון של חברי כנסת וביקשו שאתקשר אליהם, ואישיות משיחית אחת חילקה פליירים שמהללים את ישו (איך הוא קשור למחאה?) והיה פנאן ובלאגן ופסטיבל וקרנבל, ואם יצא לפחות דבר אחד מהמחאה הזו הוא חזרתם של כובעי הפדורה לאופנה, אז שאפו דפני. אבל מעבר לזה אין לי משהו חכם או חדשני במיוחד להוסיף, ברוח האמרה הנשמעת תדיר בזמן האחרון, כל הדיבורים על כלכלה גורמים לי להרגיש די טמבל, ורק משמיעת מילים כמו מיתון או מס פרוגרסיבי ואפילו נחמיה שטרסלר מתרגשת עלי נמיכות קומה יוצאת מגדר הרגיל, וכמו בבדיחה העתיקה ההיא, כולם נשמעים לי צודקים מאוד, אנשי האוהלים והאמהות והכלכלנים, אז בתור תוכי לא ציבורי במיוחד, שלא השתתף בהפגנה בעשור האחרון, אני מעדיף להישאר במזגן ולשמוע את הפרשנויות ולראות את ההפגנות בטלויזיה, ולהאזין לשירים של שלמה ארצי ביוטיוב, שם הוא לא מבצע בהם מעשים מגונים והם נשמעים הרבה יותר טוב.
ואם בענייני מחאה עסקינן, אז הנה דבר נוסף שאפשר למחות עליו. אמנם מי שמכיר אותי יודע שאני תוכי עדין ורך, קשה לכעוס ונוח לרצות, אבל זה לא אומר שאני מוותר על זכותי היסודית לחטוף את הג'ננה מדי פעם. הפעם הביאו לי את הסעיף האוטומטים למכירת משקאות קלים באוטובוסים של דן. עקב סיומה המבורך של שנת הלימודים, ותחילתו המבורכת פחות של החופש הקיצי, המרתי את אוטובוסי אגד הנוחים והמרווחים של ירושלים באוטובוסים המטופחים והמפנקים של דן. ומה מסתבר, בחלק מהאוטובוסים, הס פן תעיר, שוכן לו אוטומט למכירת משקאות קלים ותוססים, והוא כלל לא זעיר, למעשה הוא תופס את המקום המיועד לשני מושבים ליד הדלת האחורית.
אז הסיסמה של דן היא 'הדלתות נפתחות לקראתך', ומזה אפשר להבין שהחברה חזקה בקופירייטניג, חבל רק שבשירות לציבור היא לא ממש עושה חיל - כמו שאפשר היה להסיק גם מהמשוואה שהציגו הרפורמטורים הגדולים- העלאת מחיר הנסיעה, פלוס שימוש בשני קווים במקום אחד, פלוס הליכה רגלית בין התחנות, פלוס ביטול עשרות קווים, שווה שיפור השירות לאזרח. גאונות מתמטית. הדלתות באמת נפתחות לקראתך, חבל רק שאח"כ הן נסגרות לך בול על הציפורן של הזרת.
כנראה שרק חברי מועצת החכמים של דן מבינים את הנחיצות של אותן מכונות בנסיעות הטרנס אטלנטיות בין האוניברסיטה לכיכר רבין, או בין יהודה המכבי לכרמלית, נחוצות עד כדי כך שיעקרו לטובתן שני מושבים בחלקו הקדמי של האוטובוס, שלרוב משמשים קשישים שמתקשים ללכת לחלקו האחורי של האוטובוס. את ההיגיון הכלכלי אני דווקא מבין - פחות מושבים, יותר נוסעים בעמידה, נסיעה בעמידה מעייפת יותר מנסיעה בישיבה, נוסעים עייפים יקנו יותר משקאות מהמכונה. מ.ש.ל.
כולם מרוצים, זכיין האוטומטים עושה קופה, דן מתהדרת בעוד צ'ופר מתקדם, והנוסעים, כן, הנוסעים האלה, נו, שיגידו תודה בכלל, כששר התחבורה היה ילד, אפילו גזוז הוא לא היה יכול לקנות כשהלך כל יום שני קילומטרים לתחנה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
