לעתים שואל אותי מאן דהוא, לרוב עלמת חן כלשהי באחת מאותן שיחות פרה – כישלון דייטים, אם אני מאמין באלוהים, ובמקום להרביץ הרצאה מלומדת על האל האימננטי והאל הטרנסנדנטלי (זה של רופאי השיניים) אני מגמגם או נכשל בלשוני, וככלות הכול יוצא גם כופר וגם דביל. אז כדי לעשות מעט סדר בכאוס האלוהי, להלן מספר מחשבות אפויות למחצה, מבושלות לשליש ולרביע, וצלויות באופן מינימלי רק במידה המונעת שבירת שן.
אני עוד זוכר בימי עלומי בישיבה התיכונית, כשרב או אישיות חינוכית מסוג אחר, סיפר לנו בהתפעלות על ילדים רכים שהתחנכו במסגרת קומוניסטית, בה השתדלו מאוד להוציא את האל מחדרי המשחק והלימוד, אבל למרות המאמצים הזאטוטים גילו את האל באופן עצמאי, מכאן ראיה שהאמונה בכוח שמיימי טבועה אינהרנטית (כך?) בנפש האדם. נשמע טיעון לא רע עד שנזכרים שגם ילדים המתחנכים בלי לשמוע סיפורי שדים ופיות יוצרים כאלה בדמיונם, כך שמקסימום ניתן להסיק כי במוחם של ילדים רכים גדולה השפעתו של הכוח המדמה, וכשהוא מדמה, הכוח הזה, נבראים באמצעותו יצורים אגדיים ומופלאים, ביניהם גם אחד, אלוהים.
באחת הפעמים בהן נדרשתי לסוגיה, במסגרת הדרכת טיול של כיתות תיכון שקר טכנולוגי כלשהו (מותר לומר ערסים?) התשובה הקצרה והלא מנומקת לשאלה (לא) גררה גידופים חרמות ואף אבן אחת שהתעופפה בכיווני. אז אולי כאן אוכל לתת תשובה קצת יותר מפורטת, בתקווה לזכות בתגובות ענייניות יותר ועוינות פחות.
אני חושב עליו לפעמים, על הבוס הגדול במרומים, פחות מאשר בעבר, אבל עדיין נזכר בו, לא בזמנים קשים, אלא יותר ברגעים של התרוממות רוח. רגעים כאלה, לעתים מתווכים בצורה עקיפה באמצעות נופים רעיונות או צלילים, ולעתים בדרכים ישירות על ידי טקסטים דתיים או בעלי אוריינטציה דתית, רובם, גוועלד, עם ניחוחות נוצריים, אבל זה נושא לפוסט נפרד.
אני לא מאמין באלוהים האורתודוקס הזעפוף, הרס"ר הפנקסן שמחלק צפה פגיעה לכל מי שלא מתיישר עם הדרישות שלו, אבל אני אוהב את הרעיון של אלוהים, את התקווה שהוא נותן לכל כך הרבה אנשים, גם אם זו לעתים תקווה שאין סיכוי לממש, אני שמח על הנגזרות האמנותיות של אלוהים, הציורים, הפסלים, השירים, הייצוגים, הכנסיות היפהפיות של עין כרם, החמימות של ליל שבת עם הכיסאות המרופדים בבית הכנסת ובורקס הגבינה אחר כך בבית (לא יודע איך להסביר את זה, אבל מאז שהפסקתי ללכת לבית הכנסת הם הרבה פחות טעימים).
אני מאמין גמיש, ואלוהים שלי הוא גמיש, כזה שאפשר יום אחד להאמין בו קצת, ולמחרת לא להאמין כלל, אבל כשעולה צורך אפשר בלי להתבייש לכתוב לו פתק ולטמון בין החריצים בכותל או בנעל בית, או לדמיין אותו, כמה הוא בודד שם למעלה בשמיים, או איפה שלא יהיה, מתגעגע לכל החברים והיריבים מהעבר, לבעל, לעשתורת, לזאוס, לאוזיריס, לתור ואודין, שנכחדו ונעלמו והשאירו אותו עצוב וזקן עם הדרשות של הרב עובדיה ביאזדים ומיליארדים של סינים והודים להאכיל.
במיוחד אני אוהב את שמות האל. העושר, המגוון, סופרמרקט עצום שנוצר לאורך השנים בתהליך אבולוציוני של פחד והרחקה. אלוהים ואלוקים וצבאות וצבקות ושדי וה' וד' ואלי וא-לי וקלי, מבטיחים תמיד תכנית גיבוי למקרה שמשהו ימחק, אם לא בבית אפשר לנסות בנייד או במשרד. ואותו השם הוולדמרטי האיום והנורא שכאשר הוגים אותו, שביטים נופלים בתולות מתעברות וצבים לומדים לעוף. זה שנקרא אדוני, נכתב יהוה, ובכתבים ובקבצים קפדנים יותר גם יקוק או ידוד. ואני בעד, בהחלט, זורם לגמרי, למה לא. זה מאוד טבעי שכח יצירה שהודחק ודוכא בכל כך הרבה איסורים וחרמות, ימצא פרצה בשדה מסוים, וישתולל שם עד דלא ידע. מעניין איך יתפתח שוק שמות החיבה האלוהיים בעתיד, בעוד מאה - מאתיים שנים. האם תשלוט בו קצרנות חמורת סבר המצמצמת את הישות האינסופית חובקת הכל לאות אשורית יחידה ומעליה פסיק. משפילה את אלוהים ומורידה אותו למדרגת קצין שב"כ זוטר או מזכירה מוטרדת החוסה בצל איפול תקשורתי. או שאולי יתרחש תהליך הפוך, של תוספת קרבה ליבוב וחמידות לשמות החיבה. כשימאס מאלוקים אפשר לעבור לאלוגים, אלוזים, אגוזים, ינבוטים, ינשולים, השמיים הם הגבול, אם יהוה הפך לפקיד האפור ד', למה שלא ילך בכיוון הנגדי ויהפוך לליצן מסיבות ילדים ינשולי?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
