(איחדתי את שני הקטעים למען הרצף ויצא ארוך להחריד, מקווה שתגיעו עד הסוף)
לפעמים שואלים אותי: תוכי, מה אתה? ימני? שמאלני? ואולי דרום מערבי? אז לכבוד ספטמבר המתרגש עלינו על שלל מאורעותיו ותחזיותיו האפוקליפטיות, וגם כדי להבהיר לעצמי ולסובבים את עמדתי בעניין, אטבול את נוצותי בבוץ הפוליטי - מדיני, ואשתדל לא להשפריץ יותר מדי כשאני יוצא ממנו.
ראשית אעלה כמה מחשבות בנוגע למצב כיום ביהודה ושומרון, ואחר כך אציע את תוכנית תוכי יוסי המלאה לפתרון הסכסוך הישראלי – פלסטיני, לטובת קובעי המדיניות בקריה ובגבעת רם, שעוקבים בדריכות אחר הבלוג. ברשימה זו אשתמש לסירוגין במונחים יהודה ושומרון והשטחים, שניהם ראויים בעיני. לא אשתמש במונח המגוחך הגדה המערבית, לנהרות רחבים ושוצפים הרבה יותר מהירדן הזרזיפי אין גדה ברוחב עשרות קילומטרים.
לא הייתי מגדיר עצמי לא ימין ולא שמאל משתי סיבות, ראשית, אני לא אוהב להדביק לעצמי תויות, כואב להסיר אותן אחר כך, במיוחד עם כל השערות שנתלשות בדרך. מלבד זאת, ההגדרות של ימין ושמאל במשמעותן המדינית איבדו מזמן את הרלוונטיות שלהן. בשנות השבעים רק נציגי המפלגה הקומוניסטית דיברו על הקמת מדינה פלסטינית והיום זו עמדה מקובלת בליכוד, כך שמה שהיה פעם שמאל קיצוני הפך למרכז. אז אני לא ימני ולא שמאלני אלא תוכי שמתבונן במציאות, שומע הרבה דעות, משני הצדדים, ומנסה לברור ביניהן ולברר את עמדותיו.
ביחסי למפעל ההתנחלויות ביהודה ושומרון מעורבבים שיקולים שונים. מבחינה רגשית, למרות שיצאתי בשאלה לפני זמן רב, עדיין אני שומר חיבה ומרגיש קרבה רעיונית לציבור שמזוהה ברובו עם ההתיישבות ביהודה ושומרון. מלבד זאת, חלק מקרובי משפחתי גרים בהתנחלויות, שלא לדבר על ש', שגדלה וגרה ביישוב השוכן בעומק השטחים.
מצד ההיגיון לא סביר בעיני שיהודים יכולים לחיות כמעט בכל מקום בעולם, מקזחסטן ועד פרו, אבל לא רשאים לגור בחבל ארץ בעל חשיבות היסטורית מוצקה כל כך לעם היהודי. אני מתנגד בחריפות לדה לגיטיציה שעושים למתנחלים, שחוץ מכמה מאות עבריינים, הם אנשים טובים יצרנים ושומרי חוק. כמויות השנאה והשטנה שנשפכות עליהם בתקשורת הכתובה והמקוונת מזעזעות אותי. לפני מספר שנים התפרסמה סדרת כתבות במוסף 'שבעה ימים' בשם מסע בארץ המתנחלים. הכתב סיקר מקום אחר בכל שבוע, ואיכשהו בכתבות נשמע תמיד קולו של המתיישב המדובלל ביותר עם האמירות המתלהמות ביותר במאחז המוזנח והעלוב ביותר. הוא יכול היה לכתוב על המרכז האוניברסיטאי באריאל או על אזורי התעשייה המעניקים פרנסה לאלפי פלסטינים, אבל העדיף להתמקד בכל מיני ברנשי גבעות בקרוואנים של קרני חגבים ג' ומעלה זרזירים ז'. זו לא עיתונות, זה הוצאת שם רע, זה סימון מטרה וזריקת חיצים משוחים בארס לעברה. נכון, יש בריונים מדובללים ועילגים, שורפי שדות וכורתי עצים, אבל מספרם בטל לא בשישים אלא בששת אלפים, לעומת האזרחים שומרי החוק שגרים בשטחים. אני בז ובוחל מאוד מאוד בקרנבל השנאה למתנחלים, ובכללו מפעל החרמות של השמאל. אני לא מחרים שום דבר שמגיע מיהודה ושומרון, ואם יקרו בדרכי עוגיות מזרחיות של עבאדי, לא רק שלא אמנע מהן אלא אמרח עליהן חלווה של אחוה ואטבול אותן בשמן זית של אחיה, ואם לא אוסיף כמה פטריות תקוע בצד, זה לא מכיוון שהן מתקוע, אלא מכיוון שהן פטריות.
יותר מזה, מכיוון שאני לומד באוניברסיטה העברית, ובשנתיים האחרונות התגוררתי באחת השכונות הסמוכות, גם אני נחשב מתנחל, כמו שאר הסטודנטים באוניברסיטה, ועוד כמאתיים אלף תושבי השכונות היהודיות במזרח ירושלים. מכיוון שארצות הברית האיחוד האירופי והאו"ם לא מבחינים בין החוקיות של ההתנחלויות ביהודה ושומרון ובין החוקיות של השכונות היהודיות במזרח ירושלים, ויעידו על כך הצפירות העולות ויורדות שנשמעות בכל פעם שמתפרסמת תכנית בניה בגילה או בפסגת זאב. יוצא מכאן שבסך הכול הכללי יותר מחצי מליון יהודים ישראלים, כולל תושבי רמת הגולן, הם מתנחלים.
אגב, תוכי רך פלומה הייתי וגם זקנתי ומעולם לא הבנתי כיצד הוכשרה האוניברסיטה העברית בהר הצופים בידי כהני השמאל. הרי מדובר בשטח כבוש לכל דבר. אמנם האוניברסיטה הוקמה בשנות העשרים, הרבה לפני מלחמת ששת הימים, אבל מלבד המכון לארכיאלוגיה ושאר בניינים עתיקים באיזור אולמות טבע (הו אולמות טבע, הו לאות מתוקה) רוב המבנים בקמפוס, ובודאי מעונות הסטודנטים, בנויים בשטח שנכבש ב67, ומה ההבדל בין הסטודנטים שגרים במעונות ובין יהודים המתגוררים בסילואן למשל (מבחינה משפטית, תכלס גם אני לא מוצא תבונה יתרה בהתיישבות בלב כפר ערבי עוין).
אבל, עם כל החיבה והקרבה למתנחלים, והידיעה שבמובן מסוים גם אני נחשב מתנחל, אני לא חושב שההתיישבות ביהודה ושומרון, במיוחד בעומק השטח, אחרי מלחמת ששת הימים הייתה מהלך נבון במיוחד. אני מניח שקובעי המדיניות קיוו שמליוני יהודים יתיישבו ביהודה ושומרון וישנו את המאזן הדמוגרפי, אבל זה לא קרה. כיום גרים בשטחים שלוש מאות ושלושים אלף יהודים, ובין שניים לשלושה מליון פלסטינים (הדמוגרפים חלוקים) לכן אם בידי כדור בדולח המכוון אל המאה העשרים ואחת ואני יושב על כתפיהם של אשכול ודיין ושאר מקבלי ההחלטות באותם הימים, ולוחש באוזניהם, הרי שאני מייעץ להם לספח את העיר העתיקה בירושלים ואת גוש עציון, לבצע תיקוני גבול קלים באיזור לטרון ומערב השומרון, ולהחזיר את השטחים לירדן במסגרת הסכם שלום. אך מכיוון שחודשים ספורים לאחר המלחמה החליטו שליטי מדינות ערב על שלושת הלאוים בועידת חרטום – לא להכרה בישראל, לא למשא ומתן עם ישראל, ולא לשלום עם ישראל, ומכיוון שקשה להאמין שירדן הייתה מקבלת אישור ממצרים וסוריה החזקות והחשובות ממנה, לחתום על הסכם שלום נפרד עם ישראל, קרוב לודאי שהעצות האלה לא היו מיושמות.
בסדר, כולם חכמים לאחר מעשה, אבל מה עושים עכשיו? אפשר לספח את השטחים ולהעניק אזרחות לפלסטינים, ואז ישראל לא תהיה מדינה יהודית אלא דו לאומית. אפשר לספח את השטחים בלי להעניק אזרחות לפלסטינים אבל במקרה כזה ישראל לא תהיה מדינה דמוקרטית. שתי האפשרויות הן רעות מאוד. העובדות הן שביהודה ושומרון חיים מליוני אנשים שלא ממש מסתדרים איתנו, ויש להם תודעה לאומית, וכמעט כולם כבר מבינים שלא נועדנו לחיות ביחד וכדאי שניפרד. והפתרון היחיד למרבה הצער הוא הפרדות מחלק משטחי יהודה ושומרון תוך שמירה על גושי התנחלויות במסגרת של חילופי שטחים. יהיה עצוב מאוד, לי על כל פנים, לראות את מפת הארץ משוסעת על ידי כפפת המתאגרפים שחובטת בבטן הרכה והצרה של ארץ ישראל בואכה מישור החוף, אבל שוב, לצערי הרב, אם חשוב לנו שישראל תישאר מדינת הלאום של העם היהודי ובו בזמן מדינה דמוקרטית, נצטרך לוותר, ולהתנחם בדברים שאמר פעם מאיר אריאל: על ארץ מוותרים רק בלב. זה כמובן רעיון עתיק ומשומש, החידוש הוא, שחילופי השטחים יערכו לא באמצעות נגיסה משטחי מדינת ישראל הסמוכים לקו הירוק, אלא במסגרת איזורית רחבה הרבה יותר, וכדי לסבר את האוזן בעניין נדרשת הקדמה קצרה.
ישנו איש בישראל ושמו דוד פסיג, והוא עד כמה שידוע לי, העתידן המוסמך היחיד שמסתובב בינינו. אמנם כל מי שגר בארץ הזו הוא עתידן קטן שיודע את הנוסחה המדויקת לפתרון מהיר של כל בעיות הביטחון הכלכלה והפקקים בבוקר, אבל פסיג דנן הוא עתידניסט מומחה עם תעודות וקבלות בחיזוי תהליכים עתידיים בתחומי הכלכלה הגיאו פוליטיקה וכו'. הוא הוציא ספר בשם 2048 ובו הוא מנתח מגמות עתידיות בארץ ובעולם, ובין היתר עוסק ביישות הפלסטינית אם תקום מתישהו. תחזיותיו לגבי אותה יישות הן עגומות מאוד. אותה יישות, חזקה עליה שתהיה מורכבת משני איזורים גיאוגרפיים שאין ביניהם רצף טריטוריאלי - יהודה ושומרון ורצועת עזה. בניתוחים שונים, שאין כאן מקום לפרט, הוא טוען כי על פי התנאים הגיאוגרפים של רצועת עזה ויהודה ושומרון אין לפלסטינים יכולת קיום כלכלית עצמאית שאינה נסמכת על ישראל, כלומר גם עצמאות מדינית לא תבטיח להם את שחרור התלות הכלכלית מישראל, בהתחשב בשטחם הלא גדול של יהודה ושומרון ובשטחה הזערורי של הרצועה. לכן, הפתרון היחיד למניעת המשך מאבק הדמים הפלסטיני לשם הרחבת שטחם, גם לאחר חתימת ההסכם, הוא שיתופן של מצרים וירדן בתהליך השלום. (את הרעיון הזה הוא לא מעלה בספר, כמדומני שאלוף במילואים בשם גיורא איילנד אמר או כתב דברים ברוח דומה).
שטחה של רצועת עזה יורחב אל תוך צפון סיני, ושטח המדינה הפלסטינית ביהודה ושומרון יורחב אל מעבר לגדה המזרחית של נהר הירדן. כי חברים יקרים, אם נחוץ ודחוף לכם כל כך לתחוב את אפכם לתוך התהליך המדיני בין ישראל לפלסטינים, ולנזוף ולאיים ולהטיף ולקרוא לשגריר ולהחזיר את השגריר, כנראה שהצלחתו חשובה לכם מאוד מאוד. אם כך תרמו לו באופן מעשי. שטחה של מצרים הוא עצום, כמליון קילומטרים רבועים, שטחה של ירדן גדול פי ארבע וחצי משטח ישראל בתחומי הקו הירוק. אני יודע, זו תמימות כמעט נפשעת לחשוב שהמצרים והירדנים יסכימו לוותר מרצונם החופשי על שטחים, הרי סאדאת הכריז שלא יוותר על גרגיר חול מאדמת מצרים הקדושה, והמצרים נגררו שנים בויכוחים משפטיים על קילומטרים ספורים בטאבה. יהיה צורך בהרבה מאוד כסף אמריקאי ואירופאי כדי לשכנע את המצרים והירדנים לתרום משהו כדי לסייע לאחיהם, בשר מבשרם, הפלסטינים.
גושי ההתיישבות הגדולים, הקרובים לקו הירוק, יסופחו לשטח מדינת ישראל, ביניהם מעלה אדומים, גוש אריאל, גוש עציון, גוש מודיעין וכן הלאה. בעומק השטח הפלסטיני ימשיכו להתגורר עשרות אלפי תושבים יהודים שישארו אזרחי מדינת ישראל. במשך תקופה שתימשך מספר שנים ישארו כוחות צה"ל כדי להגן על היישובים ועל הדרכים המוליכות מהם לישראל, לאחר שיבנו יחסי אמון בין המתיישבים היהודים והשלטון הפלסטיני, יסוגו כוחות צה"ל מהאזור. הבעיה בתכנית היא שדווקא המתיישבים שאמורים להישאר בשטח המדינה הפלסטינית הם לרוב הטיפוסים הקיצוניים ביותר. אלו שמתגוררים ביישובים דוגמת תפוח, יצהר ושאר מקומות המאכלסים לא מעט עושי צרות (כמובן, לצד אזרחים הגונים) הם מועדים במיוחד להתנגשויות אלימות עם הפלסטינים.
החיכוכים האלימים שעלולים להתרחש בין הפלסטינים והמתיישבים היהודים שיבחרו להישאר בשטח, הם בעיה לא קטנה בדרך להסכם, אבל אני מאמין שהיא פתירה. לעומת זאת קיימים מכשולים מהותיים בהרבה. יש לי תחושה חזקה מאוד שגם הויתורים המפליגים ביותר של ישראל ביהודה ושומרון לא ירצו את הפלסטינים. התחושה הזו נתמכת בשתי עובדות: הראשונה היא סירובם של הפלסטינים לוותר על תביעת השיבה. אם הייתי גר בדירה משותפת עם שותף שלא הייתי סובל, והוא לא היה סובל אותי, והיינו מתכתשים ומתקוטטים ודורכים אחד לשני על האצבעות יומם וליל, ואחרי תקופה ארוכה מאוד של מגורים משותפים רוויי כסאח וסבל לשני הצדדים היינו מסכימים לבנות קיר באמצע הדירה ולהיפרד לשלום, והוא היה דורש כחלק מהסכם חלוקת הדירה להכניס את האחים הקטנים שלו לחלק שלי, השותף השנוא עליו כל כך, איך לומר בעדינות, משהו היה נראה לי חשוד. ואם לדבר בצורה ברורה ונטולת משלים - הסיבה היחידה שהמנהיגים הפלסטינים מתעקשים לא לוותר על תביעת השיבה (מלבד החשש המובן לראשם) הוא מתוך רצון להטביע את ישראל בפליטים ובצאצאי פליטים ובצאצאי צאצאי פליטים עד שתושמד. אגב, באותו עניין, כל עסקני תביעת השיבה וארגוני הסיוע לפליטים הפלסטינים דוגמת אונר"א תמיד נראו לי קצת גזענים, שהרי היו מליוני פליטים גרמנים אחרי מלחמת העולם השניה, ומליוני פליטים הינדים ומוסלמים לאחר הכרזת העצמאות של הודו ופקיסטן, וגם בגזרתנו, מאות אלפי פליטים יהודים נמלטו מארצות ערב, ואף אחד מבניהם נכדיהם שילשיהם ריבעיהם וחימשיהם לא מגדיר את עצמו כפליט. לפי אותם עסקני שיבה, רק אצל הפלסטינים פליטות היא מחלה תורשתית שעוברת בגנים מאב לבן עד סוף כל הדורות.
העניין השני הוא חוסר נכונותם של המנהיגים הפלסטינים להכיר בישראל כבמדינה יהודית. בהתחלה חשבתי שמדובר בזוטא לא חשובה, הרי אם אנחנו חזקים ובטוחים בעצמנו ויודעים שישראל היא מדינה יהודית, מדוע אמור להיות אכפת לנו כיצד מגדירים אותה הפלסטינים. אבל אחרי שהקשבתי קצת לרחשים מבחוץ והפכתי בעניין ביני לביני, הגעתי למסקנה שאם ישראל אינה מוגדרת כמדינה יהודית או מדינת העם היהודי גם לאחר חתימת הסכם קבע, תמיד ישאר לפלסטינים פתח לתביעות טריטוריאליות נוספות, בהתחלה באזורים בעלי אוכלוסיה ערבית גדולה סמוך לקו הירוק כמו המשולש וואדי ערה, ואחר כך תוך חיתוך פרוסות עבות יותר בתוך ישראל המצטמקת עד כלה. שתי ההתעקשויות האלה, תביעת השיבה של צאצאי הפליטים, וחוסר הנכונות להכיר בישראל כמדינה יהודית, מעלות ספק כבד מאוד באשר לרצונם ונכונותם של הפלסטינים לסיים את הסכסוך לאחר נסיגת ישראל מרוב שטחי יהודה ושומרון.
אז לסכסוך יש פתרון נפלא, דבש וחלב, רק חבל שהוא רצוף מכשולים כמו מסלול של ריצת שמונה מאות מטר משוכות, אבל אסור להתייאש מהחיפוש אחר השלום, רק צריך לעשות את זה בזהירות, ואם אחד הקוראים שמטפטפים לכאן טיפין טיפין גר במקרה במגדלי אקירוב או ברחוב בלפור, הוא מוזמן בשמחה לאמץ את הרעיונות שהועלו ברשימה.
רציתי להבהיר כמה עניינים ורק הרחבתי את הבלבול, אבל אני מקווה שבכל זאת חלק מהמחשבות זלגו בכיוונים רצויים, סך הכול, זאת הדעה שלי, ודעות, כפי שגורס הפתגם העממי, הן כמו מקור דק ומעוקל, לכולם יש אחד. אז אם יש למי מהקוראים הערות, טענות, השגות, רעיונות או נאצות (אבל רק משעשעות או מקוריות במיוחד) אשמח לקרוא/לשמוע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
