בגין מת באמצע הפנדלים. בדיוק כשמושיקו מדלת שתיים לקח תנופה כדי לבעוט נכנסה למגרש ענת, המורה המחליפה לספורט, לקחה את הכדור ואמרה שכולם צריכים להגיע לאודיטוריום לשיחה עם המנהלת.
למה מי מת שתפסיקי לנו את המשחק, התרגז מושיקו.
בגין, ענתה ענת.
מי זה בגין, שאל מושיקו, ויוני ליימן שלומד בהקבצה אלף באנגלית אמר שבגין זה להתחיל, אבל לא תמיד, אם יש 'אֵס' בסוף זה להתחיל בבת אחת, ואם יש בסוף 'אַי-אֵנ-גִ'י', זה להתחיל בהמשכיות ובהדרגתיות.
איזה דביל, צחק שאולי, בגין זה הנשיא שעשה שלום עם המצרים ובגלל זה נתנו לו פרס ישראל באו"ם.
ענת אמרה שאחרי השיחה עם המנהלת נדע הכול על בגין אבל אני יצאתי מהשיחה רק יותר מבולבל. המנהלת אמרה שבגין היה 'דגול מרבבה', והיה לו 'הדר ביתרי', ו'עוז וענווה דרו בו בכפיפה אחת', ועוד מילים כאלה שלא אומרות כלום, וכשנמאס לי לא להבין ציירתי טבלה קטנה במחברת ובכל פעם שהמנהלת הזכירה את השם בגין כתבתי בגינס, אם היא אמרה את השם בבת אחת, או בגינינג, אם היא אמרה את השם בקול ארוך ומתעייף.
בבית אבא אמר שבגין עשה שלום וקיבל נובל וכבש את לבנון וכשנהיה לו קשה הוא אמר 'איני יכול עוד' והלך הביתה, והלוואי שהפוליטיקאים היום ילכו בדרכו וילמדו ממורשתו. מצאה חן בעיני המורשת של בגין והחלטתי ללכת בדרכו, כשנמאס לי להכין שיעורים או לשטוף כלים הרמתי את הידיים בדרמטיות, נאנחתי: איני יכול עוד, והלכתי לשחק במחשב.
בלילה לפני השינה חשבתי שמנחם בגין זה שם מוזר לאדם שמת, ויותר מתאים לו להיקרא מנחם פיניש או מנחם אנד (או אנדס, כי כשמתים זה תמיד בבת אחת, בפרזנט סימפל, אף פעם לא בפרזנט פרוגרסיב) אבל אחר כך חשבתי שזו מחשבה טפשית כי את השם הזה נתנו לו כשהוא נולד ואז זה דווקא התאים, ואז חשבתי שאם אלה המחשבות שאני חושב עדיף שאני לא אחשוב, ואז נרדמתי.
אחרי שבוע ענת שוב נכנסה למגרש, אבל הפעם היא לא לקחה את הכדור ולא הפסיקה את המשחק, רק ניגשה אלי ואמרה לי בשקט שאבא שלי מחכה לי בכניסה לבית הספר ושאלך אליו מהר. התעצבנתי, כי בדיוק עמדתי לעצור עוד פנדל של דלת שתיים, כמו שעצרתי את ארבע הבעיטות הקודמות, ועכשיו שמוליק יעקובסון יהיה שוער ראשון ויעצור את כל הפנדלים במקומי.
אבא שאל אם הלכתי לשירותים, כי יש לנו נסיעה ארוכה, שאלתי לאן נוסעים, והוא ענה: לירושלים, סבא אברהם נפטר. אבא רצה לדעת איך אני מרגיש ולא ידעתי מה לענות. ידעתי שאני צריך להיות עצוב אבל האמת היא שבקושי הכרתי את סבא אברהם, הוא גר בירושלים ומכר עתיקות בחנות קטנה במושבה הגרמנית, אבא אמר שהחפצים שהוא מוכר עתיקים כמו קופסת קוטג' והדבר הכי עתיק בחנות זה סבא עצמו, ואני לא הבנתי למה אחרי כל מה שהגרמנים עשו לו הוא צריך לגור דווקא במושבה שלהם, ועוד בעמק רפאים. מפחיד.
סבא אברהם לא למד עברית באופן מסודר ודיבר רק פולנית, פעם שאלתי איך הוא מצליח למכור בלי לדעת את השפה והוא אמר בלשון מרוסקת שעסקים זו שפה בינלאומית שכולם מבינים. אבל סבא אברהם לא עשה כמעט עסקים בחנות, כי רוב הזמן הוא היה מאושפז במוסד שאמא קראה לו בית הבראה לתשושי נפש, ואבא קרא לו בית משוגעים, בגלל שהוא לא לגמרי החלים ממה שהנאצים ימחשמםוזכרם עשו לו.
כשהשגעונות הקטנים של השואה היו מתפרצים אצל סבא אברהם הוא היה יכול להוריד את המכנסיים או לעמוד על הידיים אפילו בחנות או באמצע הרחוב. חוץ מזה הוא אף פעם לא זרק לחם, גם אם היה ירוק ומלא תולעים. הוא היה אוסף פרוסות לחם זרוקות ברחוב ואפילו אסף פירורים שזרקו אנשים כדי להאכיל את היונים בגינה. היונים שנאו את סבא שלא אפשר להן לאכול וכשהיה יוצא מהחנות הקטנה היו מתעופפות סביבו ומנקרות לו את כף היד, והוא היה נבהל ונאבק ומקלל אותן בפולנית, והשכנים שכבר היו מורגלים התקשרו למוסד כדי שישלחו את האנשים בחלוקים הלבנים, שרק הם ידעו להרגיע את שגעונות השואה הקטנים של סבא אברהם.
עכשיו שכב סבא בתוך הבור, ממש ליד הקבר של בגין שנכרה שבוע קודם וכבר היה מכוסה בחול. שאלתי את אבא למה הוא קבור כאן ולא בהר הרצל יחד עם כל חברי הכנסת ואבא אמר שהוא סבל מהם מספיק בחיים ולא רצה להיות שכן שלהם גם עכשיו. דוד אהרון אמר שהר הזיתים הוא המקום הכי קרוב לבית המקדש וכשיגיע משיח צדקנו הוא לא יצטרך לעבור גלגול מחילות, או להיתקע בפקקים של מרכז העיר, גיחך אבא, ודוד אהרון, שבזמן האחרון התחיל לגדל זקן ולחבוש כיפה שחורה גם מחוץ לבית הכנסת, נשף לעברו בכעס: הכול צחוק אצלך, טיפת כבוד אין.
הרב התחיל להתפלל בקול ובאמצע התפילה נפל לו על האף כזה בונקלך ענקי מאחד הברושים שנטועים בבית הקברות, שלא יכולתי להתאפק ולא לצחוק, ודוד אהרון הסתכל עלי בעיניים כועסות, אבל לא היה יכול לומר לי כלום לפני שהרב יגמור להתפלל.
התפילה של הרב התארכה והתארכה ולא נגמרה, אז הלכתי להסתובב קצת בבית הקברות. שורה מעל סבא ובגין ראיתי קבר שעל המצבה שלו כתוב גלמוד, וזיוה אשתו של דוד אהרון אמרה: גלמוד, זה אחד שאין לו קרובים ואף אחד לא יודע מי הוא. כאילו שאני לא יודע. ליד גלמוד קבור הרב הראשי בקבר מפואר שעליו קבועה מצבת שיש שחורה ומונחות המון אבנים. על הקבר של גלמוד לא הייתה מונחת אפילו אבן אחת, רק ירוקת וענפים של ברוש ובונקלך ישנים. ניקיתי קצת את המצבה והעברתי כמה אבנים מהרב הראשי לגלמוד. אני בטוח שלא אכפת לו.
כשחזרתי הרב בדיוק גמר להתפלל, שני אנשים עם זקנים שחורים וציציות אחזו אתים גדולים וזרקו חול על סבא וכשסיימו תקעו באדמה כפיס עץ קטן עם השם ותאריכי הלידה והפטירה שלו, שהיה זהה לחלוטין לכפיס העץ שהיה נעוץ על הקבר של בגין, אפילו שסבא לא זכה בפרס נובל ולא היה לו הדר ביתרי, רק חנות של עתיקות מזויפות ושגעונות קטנים של שואה.
כשנגמרה הלוויה כולם הורידו את הכיפות חוץ מדוד אהרון, יצאנו מבית הקברות נכנסנו למכונית ונסענו הביתה. כולם במכונית שתקו ורק ברדיו שר זמר צרוד על זה שאף אחד לא מזיל דמעה ואף אחד לא מרגיש כאב, ורציתי לומר לו שזה לא נכון, ואפילו שאף אחד לא מזיל דמעה, לא דוד אהרון עם ההתעצבנויות והחוקים החדשים שלו, ולא אבא עם ההערות העוקצניות, כולם מרגישים כאב, רק מבטאים אותו בדרכים שונות.
ובלילה לפני השינה הזלתי דמעה, ועוד דמעה, ועוד אחת, ועוד, בעיקר כי שמוליק יעקובסון, שאחרי שהחליף אותי עצר את כל הכדורים כמו פנתר, תפס לי את המקום בשער והפך אותי לשוער מחליף שיושב על הספסל מחוץ למגרש, אבל גם על סבא אברהם שלא הכרתי אותו כמעט, וגם על בגין וגלמוד, אפילו שלא הכרתי אותם בכלל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
