מי שמכיר אותי קצת יודע שאני תוכי רגוע ושקט, ושלוות רוחי עלולה להיעכר רק אם אגלה מי הזיז את בורקס הגבינה שלי, וכיוצא בזה תרחישים קיצוניים, דבר שכמובן לא מפקיע מידי את זכות היסוד החוקתית של כל אזרח בישראל לקבל שגעת סופנית בזמן ובמקום שיראה לנכון. מה שעורר הפעם את הג'ננה העונתית הוא מאמר או טור דעה שקראתי בעיתון הסטודנטים של אוניברסיטתי החמדמדה, בה כזכור התחילו הלימודים השבוע. לשבריר שניה חשבתי לשלוח מכתב למערכת עם תגובה למאמר, אבל מיד נזכרתי כי אני בז ובוחל מאוד מאוד בכל חשיפה אישית, קל וחומר כזו שתפרסם את שמי לעיני אלפי סטודנטים, ועוד בסוגיה פוליטית שנויה במחלוקת ומעוררת אמוציות לכאן ולשם, כפי שיפורט להלן, וזה, כבר שורר ר' ג'ימי הנדריקס זיע"א - ain't too cool.
אבל יש לי את חלקת האגוזים הקטנה שלי, וכאן אני מעוניין להגיב למאמר, אמנם אני מרגיש קצת לא נעים מכיוון שאני כותב תגובה בעילום שם, ולכן חשוב לי להדגיש שאני לא מתייחס בתגובה לכותב הטור, שאותו איני מכיר, ואיני כותב את שמו, ואין לי חלילה דבר וחצי דבר נגדו, ואני בטוח שהוא טיפוס הגון ורצוי לכל דבר ועניין, כמו רוב אנשי חתולי ותוכיי האוניברסיטה העברית, וההתייחסות היא אך ורק לתכני המאמר. וזה לשונו, בקיצור:
"45 אלף סטודנטים נכנסים בימים אלה בשערי הקמפוסים השונים הפזורים בעיר ופותחים בהתרגשות את שנת הלימודים החדשה. 45 אלף סטודנטים, שחלקם ינסה אולי לעלות על הרכבת הקלה במרכז העיר, אך אף אחד מהם לא יוכל לרדת ממנה ולצעוד מרחק הליכה סביר לקמפוס הר הצופים, או לגבעת רם, או לבצלאל או לקמפוס עין כרם.
הרכבת הקלה דווקא כן מתחילה לטפס מעלה מעלה ממרכז העיר לכיוון הר הצופים. קצת אחרי התחנה שבחר אבשלום קור לכנות בשם "שמעון הצדיק", ממשיכה הרכבת לטפס ומגיעה לתחנת הגבעה הצרפתית. אלא שדווקא שם, במקום לפנות לכיוון הקמפוס ולשרת את עשרות אלפי הסטודנטים הפוקדים את המקום, ממשיכה הרכבת אל היעד הסופי - פסגת זאב.
כך קרה שלמישהו שם למעלה שוב היה איכפת לסמן עוד וי ברשימת המטלות המופיעה במדריך "כך תאחד את העיר", ובמקום לדאוג לסטודנטים - העדיף לשלוח את הרכבת אל השכונה היהודית שנבנתה עמוק מעבר לקווי 1967. תושבי השכונה - שבחרו כנציגם במנהל הקהילתי את פעיל הימין הקיצוני משה בן זיקרי שהקים בפסגת זאב סיירת לגירוש הערבים מהשכונה ונאלץ לעזוב את העיר בשל איומי השב"כ - הועדפו על פני הסטודנטים, שלא זכו לרכבת קלה, לפחות לא בשנים הקרובות..."
נניח לשאלה מה בין עומק מיקומה של שכונת פסגת זאב מעבר לקווי 1967 לעומק מיקומה של האוניברסיטה העברית מעבר לאותם קווים, התמיהה הזו כבר נתמהה ברשימה שכתבתי לפני חודשיים ואין לי כוונה לחזור על העניין ולשעמם את הקוראים. מקריאת הטור אני מבין שדעתו של הכותב אינה נוחה ממגורי יהודים מעבר לקווי 67' (אלא אם כן הם סטודנטים בקמפוס הר הצופים, כאמור). דעתו אינה כדעתי, אבל היא לגיטימית כמובן, ומקובלת בשיח הפוליטי, ואין לי כוונה להתווכח איתה כאן. מה שבעייתי בדברים היא הנחת היסוד של הכותב, כי תושבי פסגת זאב אינם ראויים ליהנות מהרכבת הקלה מכיוון שבחרו למנהל הקהילתי פעיל ימין קיצוני. מפשפוש זריז בגוגל אני לומד שבפסגת זאב זו מתגוררים ארבעים ושניים אלף תושבים, ובבחירות לחמישה מנהלים קהילתיים שונים ברחבי העיר הצביעו סך הכל עשרים אלף תושבים, בחישוב לא מדויק ניתן לשער כי כארבעת אלפים תושבים הצביעו למנהל הקהילתי של פסגת זאב, וניתן עוד לשער כי לא כולם נתנו את קולם לפעיל הימין הקיצוני המוזכר בכתבה. אני זורק ניחוש שודאי לא רחוק מאוד מהאמת, כי מתוך ארבעים ושניים אלף תושבי השכונה בין אלפיים לשלושת אלפים הצביעו לאותו פעיל בבחירות. אבל גם אם נניח כי כל תושבי פסגת זאב, מטף ועד זקן, הצביעו לו בבחירות, אז מה? האם שירותי ממשלה ועיריה מותנים בדעותיהם הפוליטיות ובאמונותיהם של האזרחים? וואללה לא נראה לי. במדינה דמוקרטית על כל האזרחים, יהיו ימנים קיצוניים, שמאלנים קיצוניים או מאמינים אדוקים בדת הג'דיי, לקבל שירותים ללא אפליה, ובכללם שירותי תחבורה ציבורית.
בעיה נוספת במאמר היא ההסתכלות האנוכית והסטודנטוצנטרית של הכותב, ושוב אכנס למספרים. באוניברסיטה העברית, על ארבעת קמפוסיה לומדים עשרים ושלושה אלף סטודנטים, כך שניתן לשער כי בקמפוס הר הצופים לבדו לומדים לא הרבה יותר מעשרת אלפים. בשכונות פסגת זאב ונווה יעקב - אליה אמורה הרכבת להגיע בעתיד, גרים כשישים ושבעה אלף תושבים. בנוסף מתעלם הכותב, אני מקווה ומאמין שבתום לב, מהעובדה כי הרכבת הקלה עוצרת בשלוש תחנות בשכונות שועפט ובית חנינא בהן מתגוררים כשישים אלף תושבים. משתמע מכאן, כך לפחות אני מבין, שהוא סבור כי רווחתם של כעשרת אלפים סטודנטים, שהם לרוב אורחים לשנים ספורות בעיר, חשובה מזו של כמאה שלושים אלף תושבים שגרים דרך קבע בירושלים. (ושוב, אני לא נכנס לסוגיות הפוליטיות הנוגעות לשכונות האלה).
בהמשך המאמר קובע הכותב כי האדישות הסטודנטיאלית לכל דבר שלא קשור בשכר לימוד היא שגרמה לכך שתוואי הרכבת הקלה לא עובר בקמפוס הר הצופים, אבל עכשיו, לאחר מחאת הקיץ, הסטודנטים התעוררו, ובמסגרת הדרישה לצדק חברתי הם יפעלו גם בעניין הרכבת. ועל זה נאמר במקורותינו: הפוך גוטה, הפוך. אתה משתבח בכך שהסטודנטים הוציאו את האף מהפופיק והסתכלו מה קורה מסביב, אבל בעצם אתה קורא להם להמשיך לחפור בו ואף להעמיק את ההתחפרות . גם אני סטודנט, וגם אני רוצה תנאי רווחה טובים ומשופרים לסטודנטים, אבל רכבת קלה לטובת כמה אלפי סטודנטים על חשבון יותר ממאה אלף תושבים, שרובם זקוקים לה מאוד, היא ההיפך הגמור מצדק חברתי. אגב, אם כבר בעיות ברכבת הקלה, אחת המהותיות שבהן, שגם קשורה קשר הדוק לענייני צדק חברתי, נמצאת דווקא בצד השני, המערבי שלה. עד עכשיו אני לא מבין למה אי אפשר היה להמשיך את המסילה מהר הרצל עוד קילומטר אחד, כדי שתגיע לשכונת קרית יובל, שרבים מתושביה זקוקים לרכבת.
(הנתונים לקוחים מויקיפדיה ומאתר האוניברסיטה העברית)
חפרתי, מה?
אז כדאי לנקות את האבק של החפירות עם הגשם הטוב הזה שיורד בשעות האחרונות, ועם שיר שאני מאוד אוהב של הלהקה בעלת השם הלא אסטתי והסולנית המאוד אסטתית, גם אם בסגנון בימבואי משהו, לחורף שיביא אתו גשמי ברכה ונדבה בכפותות. אמן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
