כל הזין בשני טורים – יוזף מנגלה.
מזעזע, נכון?
מזעזע כמעט כמו לצחוק עד אובדן חושים עשתונות ושני כפתורים עליונים במכנסי הא' המגוהצים ומעומלנים דום ברחבת הדגל בטקס יום השואה הבסיסי.
אבל מה אפשר לעשות, בבית הספר הייתי ילד שואה ועכשיו בצבא אני חייל שואה. כולם מעבירים את השמירות בשיגועים של הסמב"ציות, אני משחק ארץ עיר מחנה ריכוז. א-לף. סטופ. מם. מטהאוזן, מיידנאק, ארץ עיר פושע מלחמה נאצי. א-לף. סטופ. גימל. גבלס, גת, גרינג. או מפנטז על היטלר בירושלים, כי הפשלה הכי גדולה מאז קום המדינה, יותר מהעסק הביש, יותר מיום כיפור, זה משפט אייכמן, ושלא תבינו אותי לא נכון, מעולה שלכדו ושפטו ותלו ושרפו ופיזרו את האפר שלו מחוץ למים הטריטוריאלים של מדינת ישראל ועכשיו הוא שוחה שם גב חזה. מה שחבל זה שלא תפסו את היטלר, כי מי זה אייכמן בסך הכול, אוברשטורמבנפיהרר – סגן אלוף כולה, מפקד גדוד, ראש ענף, כמו ירמי פיטוסי, המפקד שלי, קצין יחסית זוטר, אפור, אנמי, נושא ברכה ענפית בהרמת כוסית לכבוד השנה החדשה תוך בניית מגדלים מכוסות פלסטיק כדי לא להירדם מהנאום שלו עצמו, פיטוסי, לא אייכמן. יכול להיות שגם אייכמן, אבל אין תיעוד היסטורי.
היטלר זה סיפור אחר לגמרי, ראש ממשלה נשיא ומפקד עליון של הצבא, אם רק היו מביאים אותו למשפט בארץ. לכל אחד הפנטזיות שלו, שלי היא היטלר בירושלים. ברלין, שלושים באפריל אלף תשע מאות ארבעים וחמש, היטלר מגלח את השפם, הופך את הבלורית ימינה ובורח במנהרה טרנס אטלנטית לארגנטינה, קורא לעצמו פדרו או אנריקה, לומד ספרדית ומוצא עבודה כזבן באחד הסופרים בבואנוס איירס. השנים עוברות, הוא משתקע, מכיר אנשים, נפטר בהדרגה מהמבטא, מתחיל להרגיש בבית, לפעמים הוא נתקל ביהודי עובר ברחוב וחולפת בו תחושת פספוס קלה אבל באופן כללי הוא מעביר את הזמן בנחת, עד שיום אחד מגיעים סוכני המוסד ושואלים: אתה היטלר? הוא משיב: לא. הם מסירים את משקפי השמש, מנקים קצת אבק ומרכיבים בחזרה, נועצים בו מבט חודר ומנסים שוב: אתה בטוח? טוב, בסדר, עליתם עלי, זה אני, מרוצים?!
לוקחים אותו למשפט בירושלים, תא זכוכית והכול. אבל כבוד השופט אני רק ביצעתי פקודות... אה אדולף, לואט עורך דינו, אני לא בטוח שזה טיעון כל כך מוצלח במקרה שלך, בוא נלך על קו הגנה אחר, זה לא עוזר וגזר דין מוות נחרץ במאות אלפי הודעות sms. תליה, נו מה, שריפה ופיזור האפר מחוץ למים הטריטוריאלים של מדינת ישראל ומחוץ למים הטריטוריאלים של אייכמן, כי סדר צריך להיות.
סדר צריך להיות, אמר הרס"ר בתדריך לפני המשפט אצל מפקד הבסיס. אתה נכנס שמאל ימין שמאל, עומד מתוח, עונה בכן ולא רק אם שואלים אותך, לא מחייך, לא מדבר, לא מוציא לכלוכים קטנים מהשיניים, נושם רק אם צריך, מעפעף רק כשדחוף, כשהמפקד מקריא את גזר הדין אתה לא מוציא מילה, אם חס וחלילה הוא מוציא אותך זכאי אתה מצדיע. ברור?
בטח שברור, למפקד שלנו יש שלושה פלאפלים מימין ועוד שלושה משמאל, מה שאומר שהוא יכול להכניס אותי בפנים להרבה מאוד זמן. אבל המפקד נראה נינוח ומחויך, הוא מקריא לי את פרטי התלונה, זילות יום הזיכרון והתנהגות שאינה הולמת, ומטיף לי קצת מוסר. כשנמאס לו הוא אומר: תשמע, ביום רגיל הייתי מלביש לך עשרים שמונה, אבל היום זה לא יום רגיל, זה יום השואה, וראוי שכולנו ננהג בו בחמלה, לכן אני מזכה אותך מאשמה.
הצדעתי.
שיט.
כל הזין בהצדעה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
