אלף דורות לפני בריאת העולם נכתבה התורה באש שחורה על גבי אש לבנה, יומיים לפני יום כיפור כתב מישהו בזפת שחורה על חזית בית הכנסת: אנה פרנק מתה בתולה. הרב קרא אליו לבירור את מיקו צ'יקו ודיקו, מיקו אמר שהוא לא יודע מי זה אנה פרנק, צ'יקו אמר שהוא לא יודע מה זה בתולה ודיקו אמר שמאז גיל שלוש, בו הכניס את כף ידו הימנית לכלוב של הנמרים, אין לו היכולת הטכנית - אופרטיבית לבצע את זה, והוא אף היה נשבע בשבועה צופית שהוא זכאי, אבל הוא לא בצופים, וגם אין לו היכולת הטכנית – אופרטיבית לבצע את זה. הרב זיכה אותם מספק והתקשר למשטרה, אבל כל השוטרים בתחנה יצאו לחופשת חג. חג? חג. יום כיפור זה חג? במשטרה כן. ניתק בזעם והתקשר לאגף תחזוקה בעירייה שיבואו וימחו את החרפה. יצאו לנופש, כולם. נופש? נופש. ביום הדין הקדוש והנורא וכו'? כן נו, ביום הדין וכו' וכו' וכו'. ניסו למחוק, ניסו לגרד, ניסו לגרר, אבל הכתובת, איך אומרים, נשארה על הקיר. נכנס הצום, הגיעו המתפללים הקבועים, הגיעו המתפללים הלא קבועים, הקבועים נחרדו, הלא קבועים התחלקו לשתי קבוצות, אלה שבזמן שקונמי וקונסי הרהרו בליבם, למה איפה יהרהרו, וואללה נכון, ואלה שבזמן שקונמי וקונסי חשבו, וואללה נכון, אבל למה ביום כיפור בכניסה לבית כנסת.
החזן התיר להתפלל עם העבריינים, ומיקו צ'יקו ודיקו יצאו מבית הכנסת והלכו לראות סרטים בבית של צ'יקו, כי ההורים שלו בטורקיה. מיקו רצה לראות רוקי, צ'יקו רצה לראות רמבו, דיקו רצה לראות אנשים ולנשום אוויר קר, הוא יצא לרחוב וכמעט נדרס על ידי קורקינט, אולי תסתכל לאן אתה הולך, צעק הנהג. הוא התיישב על ספסל עץ בגינה בין עשרות המדוושים והמתגלגלים. ילדה קטנה בהתה באימה בידו הימנית וכעבור מספר רגעים אזרה אומץ ניגשה אליו ושאלה: ילד, איפה האצבעות שלך?
בבטן, הוא כבר היה רגיל למבטים ולשאלות, ביום כיפור שעבר הייתי רעב אז אכלתי אותן.
ועכשיו?
עכשיו אני בסדר.
הילדה הביטה בו בעוינות ואמרה: אתה יודע שאסור לשקר, ועוד ביום כיפור, מי שמשקר ביום כיפור יקרה לו... היא הביטה שוב בכף היד המגודמת ונרתעה, הוא חייך אליה בטוב לב.
טוב, פסקה בפתאומיות, שיהיה לך חג שמח, אמרה והסתלקה במהירות מהגינה.
איזה סתומה, גיחך בשביעות רצון, חג שמח עלק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
