תוכי יוסי - מצייץ מאז 1983

טוב, נשבר לי הזין, רשמית, אכלולישתוליבלעוליחתכולי, הביאו לי את החלסטרה, סתמו לי הבאר, שרפו האסם, גנבו הסוסים, ניפצו את האקווריום והוציאו את הדגים. עוד אישיות ממין נקבה מצמידה לי סטטוסקופ לכוס, שהפעם שוחה בתוכה תבחולת לימונענע גרוסה א-לה המים הירוקים של פרופסור קתרוס, ומאבחנת חוסר ביטחון עצמי/ביישנות. אוקיי, מודה בעובדות, לא מודה באשמה. מבוכה וביישנות הם אינהרנטים לדייט, כמו הפרפרים בבטן, התפריטים המתפוררים ושלוליות הקפה עם השמות המשונים, על אחת כמה וכמה כשאותה נאוות החן מפזרת חיוכים בנדיבות של רודן צפון קוריאני, ומסיטה בגסות כל הזמן את השיחה לכיוונה, איך לא ירד לי הביטחון? נכון, תאמרו - אם זה הולך כמו ביישן, מצחקק במבוכה כמו ביישן, מתערבב באירועים חברתיים רק עם הצלחת של הבייגלה כמו ביישן, אז מה זה? זה ביישן. אז מכיוון שברנשים וברנשיות מכאן ומשם, עכשיו ובזמנים אחרים הצמידו לי את התווית הזדונית הזו, אני מוציא מהבוידעם את הרשימה שכתבתי וגנזתי באוקטובר האחרון, ונראית לי עכשיו רלוונטית במיוחד, כדי להבהיר את העניין.

עלמת חן אחת, אותה 'פגשתי' באתר היכרויות, שאלה בטלפון אם אני ביישן. בשיחה אחרת היא אבחנה בנחרצות שאני שקט ומופנם. מלבד הברכות שעלי לברך אותה על המסקנות החדות והמדויקות אליהן הגיעה לאחר שיחה קצרה בת שלושים דקות, מסקנות שאנשים שקולים יותר היו מגיעים אליהן לאחר היכרות טיפטיפה יותר קרובה ומעמיקה, היא גרמה לי לחשוב על כל העניין. זו לא הפעם הראשונה שמישהו או מישהי, בזירת ההיכרויות או בזירות אחרות, שואל/אומר/ קובע שאני ביישן, מופנם ושאר מחמאות, לרוב הדברים נאמרים בנימה שיש עמה תוכחה או אפילו אשמה. לא יודע איך זה קרה, אבל ביישן הפכה למילת גנאי, לדבר רע, שצריך להתבייש בו. באתר של ynet למשל, יש מספר פורומים המתקבצים כולם תחת הכותרת 'תמיכה': יש שם תמיכה בחולי סרטן, בנפגעי טרור, באנשים שחוו אובדן ושכול וגם בביישנים, ואני יכול ללמוד מכאן שבעיני עורכי האתר ביישנות היא גרועה כמו מחלה או אובדן.

חיזוק מסוים לקביעה הזו אני מוצא בשיר ישן של הסמית'ס וסלחו לי על התרגום הצולע: 'אני הבן והיורש של ביישנות וולגרית בצורה נפשעת'. ובמשפט הזה, שהוא נפלא בעיני, ניתן לעיין ולהפוך לא מעט, כי מילא שאדם שמעיד על עצמו שהוא ביישן בצורה קיצונית אומר את זה ושר את זה ונחשף בצורה סטריפטיזית בפני מיליוני צופים ומאזינים, אבל יותר מכך, המשפט עצמו הוא אוקסימורון, כי ביישנות מתקשרת לתכונות טובות, לעדינות, אולי לטוב לב, כמו שכתוב בגמרא: שלושה סימנים בהם ניכרים בני ישראל - ביישנים רחמנים וגומלי חסדים, בטח לא לוולגריות, ועוד נפשעת. מילא, למוריסי ומאר הפתרונים. אם כך ואם אחרת ברור שקביעתה של אותה גברת היא שטות מוחלטת. הביישנות, כמו תכונות רבות אחרות היא לא בינארית ולא דיכוטומית ולא מסתכמת בתשובה כן או לא. מדובר בסקאלה רחבת ידיים, ואני, כמו כל אחד אחר, מתנדנד ומחליק לאורכה. כל אדם מרגיש נוח יותר במצבים שונים, בחברת אנשים קרובים וכדומה. כשלעצמי אני מרגיש מבוכה גדולה בנסיבות מסוימות, לרוב באירועים רועשים ובחברת הרבה אנשים, שאז אני באמת קצת נעלם ונבלע ומשתבלל בתוך עצמי, אבל בקרבת בני אדם שנוח ונעים לי איתם המבוכה נעלמת ואני מסוגל להשפריץ שמחה גיל ועליצות כחטיבת דובוני אכפת לי. ואם פתחתי בקלאסיקה משנות השמונים, אנסה להבהיר את דברי בעזרת קלאסיקה משנות התשעים (כילאו אותי בחדר צר ותנו לי לאכול רק חלווה וניל כל היום, אני לא אשתמש בביטויים אייטיז וניינטיז).

הטיפוס המשופם - ג'ון סקאטמן, היה זמר שסבל מגמגום, הגמגום נעלם כאשר היה שר בסגנון הידוע כסקאטינג - אלתור ושירת הברות חסרות משמעות, וכך בערך הוא אומר - 'כולם חושבים שהוא (הסקאטמן) מגמגם, אבל לא מגמגם בזמן שהוא שר, אבל מה שהם לא יודעים הוא שהמגמגם והסקאטמן הם אותו אדם'. רוצה לומר, יש לי (כמו כולם, אני לא מיוחד, אני יודע) כמה פנים וכמה צללים, ואני מאמין שמי שקרא קצת בבלוג הזה יכול לראות שאני לא מתבייש לכתוב בצורה חופשית ופתוחה וישירה, ואם אבצבץ מולו גם בחיים האמיתיים, יבין שגם הפתיחות והנינוחות שאני מפגין בכתיבה וגם ההתכנסות וההתייחדות האינטימית עם מגשי הקרקרים והשתיה בצד באירועים מרובי משתתפים, הם שני צדדים של אותו אדם, ולא יחפז למסקנות נמהרות כאותה עלמה.