|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
ניחוח אישה
חוקר המז"פ סיים לתעד את הממצאים ודיווח בטון יבש: מספר מכות בראש באמצעות מכונת כתיבה, הקורבן דימם כשעה לפני שמת. סנ"צ זגורי, ראש מחלקת פשיעה חמורה, הודה לחוקר והורה לו לארוז את הקורבן.
גופתו של הקשיש הוצאה מן הדירה. על השולחן הייתה מונחת עדיין מקלדת הברייל מכוסה בדם. זגורי נשען על הקיר ליד הטלוויזיה והחזיק את עטיפת הסרט 'ניחוח אישה', אותו שלף מתוך ערימת דיסקים של מוזיקה קלאסית.
מה הסיפור? שאל את רפ"ק שוורץ, שותפו לצוות החקירה, הומור שחור של עיוורים? עזוב את זה, אמר שוורץ, עוד מעט שבת, אין זמן לסרטים, בוא נסגור מה שאנחנו יודעים: אברהם טפירו, בן שמונים וארבע, אלמן, נשוי פעם שנייה ל...
זיוה, טפירו, לשעבר כהן, האישה המבוגרת שעמדה ליד החלון מחתה דמעה שזלגה מעין חצי עצומה.
תודה, כן, בעברו סמנכ"ל הבורסה ליהלומים, התעוור כתוצאה מפיצוץ בזמן סיור מכרות בניגריה, שוורץ התקרב לזגורי והנמיך את קולו – טחון חזק, יהלומים, מזומן, אגרות חוב...
בחור צעיר, אמרה האלמנה בכעס, אני אמנם עיוורת, אבל בהחלט לא חירשת, ונכון, אברם היה איש אמיד מאוד, אין במה להתבייש, כל מה שהיה לו הוא השיג בעשר אצבעות, עבד קשה מאוד, והכלבה הזאת, העוזרת הסוציאלית, ידעה הכול, ארבע פעמים בשבוע הגיעה, רק בשביל הכסף, דיברה איתו, התחנפה אליו, כמה שהוא אמיץ, וכמה שהוא לוחם, וזי וזה ובלי ובלה, והוא יש לו, היה לו, לב רך, נמס בקלות, הכניס אותה לצוואה.
מתי הייתה הפעם האחרונה בה ראית אותה , שאל שוורץ.
אתמול היא באה, ישבו בסלון, אני הייתי בחדר שינה, שמעתי ויכוח, אפילו צעקות, אחרי שהיא הלכה אברם אמר לי: זהו, נגמר, קלטתי אותה, לכאן היא לא תבוא יותר. היא הבינה שלא תראה שקל מהירושה. עברה, כמו שאומרים, לפלאן בי, לפני שישנה את הצוואה. בערב ירדתי לחדר אוכל, לבד, אברם נשאר בדירה, כשחזרתי, הוא היה על הרצפה, דיברתי אליו, לא ענה, נגעתי בו, כולו רטוב, חם, אתה מבין, הדם שלו עוד לא הספיק להתייבש, הרוצחת, יימח שמה...
היא גיששה בידה, הוציאה מתוך ניילונית ניירות עבים ומחוררים, והחלה לעבור עליהם באצבעה במהירות: זאת הצוואה הישנה שלו, השם שלה כאן, הכלבה עדיין בפנים, ממש הרצחת וגם ירשת... קולה גבה ונשבר.
זגורי אחז בעדינות במרפקה והציע לה לשתות מים ולנוח.
הוא ניגש לשוורץ ושאל: מה אתה אומר? יש משהו בדברים של הזקנה. אלה מהרווחה, כנראה חטיפת ילדים מההורים כבר לא מרגשת אותם, אז מתקדמים לרצח.
זגורי, הטיף שוורץ בנינוחות, די עם השיפוטיות, הבחורות ברווחה עושות עבודת קודש.
מעניין, לפני שהכרת את מיס קטמון לא שמעתי ממך דיבורים כאלה, היא עובדת סוציאלית, לא?
סטודנטית.
סטודנטית?
לדוקטורט, תירגע. מאז שאני במשטרה, גמרתי עם הקטינות.
טוב, בוא נתרכז בחקירה.
מוסכם. חוץ מהמנקה הפיליפיני והמבשלת שמגיעים ביום ראשון אף אחד לא נכנס לדירה, העוסית היא האחרונה שהייתה כאן, כבר חקרו אותה?
חקרו, ועכשיו עושים לה שינוי כתובת, שמאל ימין, למגרש הרוסים.
מעולה, ו... שוורץ השתתק והניח יד על פיו, הוא לחש משהו באזנו של זגורי שהביט בו בהלם, וניגש אל האלמנה שישבה על הספה:
זיוה טפירו, את עצורה בחשד לרצח בעלך, אברהם טפירו.
אחד הסמלים אזק את האלמנה, וזגורי העיף מבט של איום לעבר שותפו וסינן: הבהר!
תראה, פתח שוורץ, זיוה מחכה כבר שנים שאהוב נעוריה ילך לעולמו והיא תירש אותו, פתאום נכנסת העוסית לתמונה, אחרי הויכוח שלה עם טפירו, זיוה מבינה שהיא יכולה להרוג שתי ציפורים במכה, אחת מטפורית והשניה מילולית. היא רוצחת את בעלה, מפלילה את המתחרה ושורקת כל הדרך אל הבנק.
זגורי נשף בבוז: הרבע עוף העיוור הזה נתן בראש עם המכונת כתיבה לטפירו, אתה רציני?
שמע, אמר שוורץ, האלמנה עיוורת כמו שאני מלכת אנגליה, היא רצתה להגיע אל הכספת של טפירו, בשביל זה היא צריכה להתחזות לעיוורת, מכיוון שעדיין לא יצאה לאור המהדורה החדשה של 'התחזות לעיוור לצורכי רמיה לאובדי עצות', מה שנשאר לה זה להשתמש בשירותי ההדרכה של אל פאצ'ינו קשישא.
המשך, רטן זגורי בטון חשדני.
ממשיך, הרצה שוורץ בהתלהבות, היא צופה בסרט ונכנסת לדמות, לומדת מפאצ'ינו בשבתו כקולונל פרנק סלייד את רזי העיוורון, איך להשתמש במקל, איך למעוד, כאלה, אבל, לצערה,היא לא לומדת פרט קטן אחד - כתב ברייל, בעברית, כמו בכל השפות, קוראים משמאל לימין.
זגורי נראה המום: איך אתה יודע את זה?
מיס קטמון, שנים היא כבר עובדת בבית חינוך עיוורים.
זגורי ביקש להחמיא אבל כרגיל, התקשה, הוא הניח שהלקאה עצמית תשמח את שוורץ לא פחות ממילה טובה.
I'm no fucking good שוורצי, העיר בעגמומיות.
או - אה! חייך שוורץ בניצחון, אפילו לא שוקל לזרוק מילת עידוד לשותפו הותיק.
הקטע משתתף בתחרות סיפורי מתח ישראלים בבלוג כתיבה נוצרת
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=13236299
| |
אֵשחורה
אלף דורות לפני בריאת העולם נכתבה התורה באש שחורה על גבי אש לבנה, יומיים לפני יום כיפור כתב מישהו בזפת שחורה על חזית בית הכנסת: אנה פרנק מתה בתולה. הרב קרא אליו לבירור את מיקו צ'יקו ודיקו, מיקו אמר שהוא לא יודע מי זה אנה פרנק, צ'יקו אמר שהוא לא יודע מה זה בתולה ודיקו אמר שמאז גיל שלוש, בו הכניס את כף ידו הימנית לכלוב של הנמרים, אין לו היכולת הטכנית - אופרטיבית לבצע את זה, והוא אף היה נשבע בשבועה צופית שהוא זכאי, אבל הוא לא בצופים, וגם אין לו היכולת הטכנית – אופרטיבית לבצע את זה. הרב זיכה אותם מספק והתקשר למשטרה, אבל כל השוטרים בתחנה יצאו לחופשת חג. חג? חג. יום כיפור זה חג? במשטרה כן. ניתק בזעם והתקשר לאגף תחזוקה בעירייה שיבואו וימחו את החרפה. יצאו לנופש, כולם. נופש? נופש. ביום הדין הקדוש והנורא וכו'? כן נו, ביום הדין וכו' וכו' וכו'. ניסו למחוק, ניסו לגרד, ניסו לגרר, אבל הכתובת, איך אומרים, נשארה על הקיר. נכנס הצום, הגיעו המתפללים הקבועים, הגיעו המתפללים הלא קבועים, הקבועים נחרדו, הלא קבועים התחלקו לשתי קבוצות, אלה שבזמן שקונמי וקונסי הרהרו בליבם, למה איפה יהרהרו, וואללה נכון, ואלה שבזמן שקונמי וקונסי חשבו, וואללה נכון, אבל למה ביום כיפור בכניסה לבית כנסת.
החזן התיר להתפלל עם העבריינים, ומיקו צ'יקו ודיקו יצאו מבית הכנסת והלכו לראות סרטים בבית של צ'יקו, כי ההורים שלו בטורקיה. מיקו רצה לראות רוקי, צ'יקו רצה לראות רמבו, דיקו רצה לראות אנשים ולנשום אוויר קר, הוא יצא לרחוב וכמעט נדרס על ידי קורקינט, אולי תסתכל לאן אתה הולך, צעק הנהג. הוא התיישב על ספסל עץ בגינה בין עשרות המדוושים והמתגלגלים. ילדה קטנה בהתה באימה בידו הימנית וכעבור מספר רגעים אזרה אומץ ניגשה אליו ושאלה: ילד, איפה האצבעות שלך?
בבטן, הוא כבר היה רגיל למבטים ולשאלות, ביום כיפור שעבר הייתי רעב אז אכלתי אותן.
ועכשיו?
עכשיו אני בסדר.
הילדה הביטה בו בעוינות ואמרה: אתה יודע שאסור לשקר, ועוד ביום כיפור, מי שמשקר ביום כיפור יקרה לו... היא הביטה שוב בכף היד המגודמת ונרתעה, הוא חייך אליה בטוב לב.
טוב, פסקה בפתאומיות, שיהיה לך חג שמח, אמרה והסתלקה במהירות מהגינה.
איזה סתומה, גיחך בשביעות רצון, חג שמח עלק.
| |
סיפור מעגלי
כל הזין בשני טורים – יוזף מנגלה.
מזעזע, נכון?
מזעזע כמעט כמו לצחוק עד אובדן חושים עשתונות ושני כפתורים עליונים במכנסי הא' המגוהצים ומעומלנים דום ברחבת הדגל בטקס יום השואה הבסיסי.
אבל מה אפשר לעשות, בבית הספר הייתי ילד שואה ועכשיו בצבא אני חייל שואה. כולם מעבירים את השמירות בשיגועים של הסמב"ציות, אני משחק ארץ עיר מחנה ריכוז. א-לף. סטופ. מם. מטהאוזן, מיידנאק, ארץ עיר פושע מלחמה נאצי. א-לף. סטופ. גימל. גבלס, גת, גרינג. או מפנטז על היטלר בירושלים, כי הפשלה הכי גדולה מאז קום המדינה, יותר מהעסק הביש, יותר מיום כיפור, זה משפט אייכמן, ושלא תבינו אותי לא נכון, מעולה שלכדו ושפטו ותלו ושרפו ופיזרו את האפר שלו מחוץ למים הטריטוריאלים של מדינת ישראל ועכשיו הוא שוחה שם גב חזה. מה שחבל זה שלא תפסו את היטלר, כי מי זה אייכמן בסך הכול, אוברשטורמבנפיהרר – סגן אלוף כולה, מפקד גדוד, ראש ענף, כמו ירמי פיטוסי, המפקד שלי, קצין יחסית זוטר, אפור, אנמי, נושא ברכה ענפית בהרמת כוסית לכבוד השנה החדשה תוך בניית מגדלים מכוסות פלסטיק כדי לא להירדם מהנאום שלו עצמו, פיטוסי, לא אייכמן. יכול להיות שגם אייכמן, אבל אין תיעוד היסטורי.
היטלר זה סיפור אחר לגמרי, ראש ממשלה נשיא ומפקד עליון של הצבא, אם רק היו מביאים אותו למשפט בארץ. לכל אחד הפנטזיות שלו, שלי היא היטלר בירושלים. ברלין, שלושים באפריל אלף תשע מאות ארבעים וחמש, היטלר מגלח את השפם, הופך את הבלורית ימינה ובורח במנהרה טרנס אטלנטית לארגנטינה, קורא לעצמו פדרו או אנריקה, לומד ספרדית ומוצא עבודה כזבן באחד הסופרים בבואנוס איירס. השנים עוברות, הוא משתקע, מכיר אנשים, נפטר בהדרגה מהמבטא, מתחיל להרגיש בבית, לפעמים הוא נתקל ביהודי עובר ברחוב וחולפת בו תחושת פספוס קלה אבל באופן כללי הוא מעביר את הזמן בנחת, עד שיום אחד מגיעים סוכני המוסד ושואלים: אתה היטלר? הוא משיב: לא. הם מסירים את משקפי השמש, מנקים קצת אבק ומרכיבים בחזרה, נועצים בו מבט חודר ומנסים שוב: אתה בטוח? טוב, בסדר, עליתם עלי, זה אני, מרוצים?!
לוקחים אותו למשפט בירושלים, תא זכוכית והכול. אבל כבוד השופט אני רק ביצעתי פקודות... אה אדולף, לואט עורך דינו, אני לא בטוח שזה טיעון כל כך מוצלח במקרה שלך, בוא נלך על קו הגנה אחר, זה לא עוזר וגזר דין מוות נחרץ במאות אלפי הודעות sms. תליה, נו מה, שריפה ופיזור האפר מחוץ למים הטריטוריאלים של מדינת ישראל ומחוץ למים הטריטוריאלים של אייכמן, כי סדר צריך להיות.
סדר צריך להיות, אמר הרס"ר בתדריך לפני המשפט אצל מפקד הבסיס. אתה נכנס שמאל ימין שמאל, עומד מתוח, עונה בכן ולא רק אם שואלים אותך, לא מחייך, לא מדבר, לא מוציא לכלוכים קטנים מהשיניים, נושם רק אם צריך, מעפעף רק כשדחוף, כשהמפקד מקריא את גזר הדין אתה לא מוציא מילה, אם חס וחלילה הוא מוציא אותך זכאי אתה מצדיע. ברור?
בטח שברור, למפקד שלנו יש שלושה פלאפלים מימין ועוד שלושה משמאל, מה שאומר שהוא יכול להכניס אותי בפנים להרבה מאוד זמן. אבל המפקד נראה נינוח ומחויך, הוא מקריא לי את פרטי התלונה, זילות יום הזיכרון והתנהגות שאינה הולמת, ומטיף לי קצת מוסר. כשנמאס לו הוא אומר: תשמע, ביום רגיל הייתי מלביש לך עשרים שמונה, אבל היום זה לא יום רגיל, זה יום השואה, וראוי שכולנו ננהג בו בחמלה, לכן אני מזכה אותך מאשמה.
הצדעתי.
שיט.
כל הזין בהצדעה.
| |
היתולי קצר
על היטלר והימלר חרבה ברלין
מעשה באדם שהיה אוהבו היטלר ושונאו הימלר, עשה סעודה, אמר לשמשו: היינץ, לך הבא לי את היטלר, הלך והביאו לו להימלר. כיוון שהגיע מצאו יושב, שאלו: הרי אותו אדם (יענו אתה) שונא הוא לי אמר לו: יאוול, אבל אם כבר הגעתי תן לי להישאר ואשלם לך דמי הסעודה, אמר לו: לא. ביקש: אשלם דמי מחצית הסעודה של כל האורחים ותקבל פטור מסטלינגרד לשלושה חודשים. אמר לו: לא. התחנן: אשלם את דמי כל הסעודה, השיב: מה לא מובן, לא זה לא. שאלו: כשאתה אומר לא למה אתה מתכוון? הבין הלז את המקור לבלבולת וענה: לא זה ניין, כמו תשע באנגלית רק עם יותר רגש. עכשיו תצא.
אמר הימלר (בלב, אם היה לו אחד, כמובן) הואיל וישבו כל בכירי המפלגה הנאצית ולא מיחו בו משמע שנוח להם בבזיוני, אלך ואוכל קורצא.
- מה זה קורצא?
- זה בארמית, נניח שמעת ששכן שלך זיגפריד הפסיק את המינוי על השטירמר בגלל מחסור בכתבות צבע איכותיות וליקויים באמינות התחקירים ואתה מספר עליו לגסטפו, זה נקרא לאכול קורצא.
- אני נאצי אני, מאיפה לי לדעת ארמית.
הלך לאוברשטורמבנפיהרר שפנמאייר, ראש ענף משטר ומשמעת בס.ס שלזיה עילית, אבל עד שהגיע התגלה כי הוא מטמא את הגזע הארי עם מזכירתו החזירה הסלאבית מחוץ לשעות העבודה ונשלח לחזית הרוסית. בא במקומו אכטונגבאוכשמרצנפיהרר שליכטה.
- הייל היטלר, הצדיע שליכטה במועל יד ובנימוס.
- או מצוין! בדיוק על זה רציתי לדבר איתך, היטלר...
- הייל!
- די! כמעט הוצאת לי עין, תקשיב עד הסוף. העניין הוא שהיטלר הוא, איך לומר בעדינות... יהודי.
- יאוול?!
- כן, כלומר סבא שלו יהודי, זאת אומרת, השכנים שמעו אותו מלמד את התוכי שלו מילים ביידיש, או שהוא היה נורא שיכור.
- התוכי?
- הסבא, או השכנים, מה זה משנה, פיהרר הוא לא יכול להיות ההיטלר הזה.
- הייל!
- די!
באותה שעה יצתה בת קול מן השמיים אבל אף אחד לא שמע מה היא אמרה, כי בדיוק חיילי הצבא האדום נכנסו בשערי ברלין החריבו את העיר ושרפו את הרייכסטאג. שום תודעה ארכיטקטונית אין להם, לרוסים האלה.
| |
בפנדלים - סיפור קצר
בגין מת באמצע הפנדלים. בדיוק כשמושיקו מדלת שתיים לקח תנופה כדי לבעוט נכנסה למגרש ענת, המורה המחליפה לספורט, לקחה את הכדור ואמרה שכולם צריכים להגיע לאודיטוריום לשיחה עם המנהלת.
למה מי מת שתפסיקי לנו את המשחק, התרגז מושיקו.
בגין, ענתה ענת.
מי זה בגין, שאל מושיקו, ויוני ליימן שלומד בהקבצה אלף באנגלית אמר שבגין זה להתחיל, אבל לא תמיד, אם יש 'אֵס' בסוף זה להתחיל בבת אחת, ואם יש בסוף 'אַי-אֵנ-גִ'י', זה להתחיל בהמשכיות ובהדרגתיות.
איזה דביל, צחק שאולי, בגין זה הנשיא שעשה שלום עם המצרים ובגלל זה נתנו לו פרס ישראל באו"ם.
ענת אמרה שאחרי השיחה עם המנהלת נדע הכול על בגין אבל אני יצאתי מהשיחה רק יותר מבולבל. המנהלת אמרה שבגין היה 'דגול מרבבה', והיה לו 'הדר ביתרי', ו'עוז וענווה דרו בו בכפיפה אחת', ועוד מילים כאלה שלא אומרות כלום, וכשנמאס לי לא להבין ציירתי טבלה קטנה במחברת ובכל פעם שהמנהלת הזכירה את השם בגין כתבתי בגינס, אם היא אמרה את השם בבת אחת, או בגינינג, אם היא אמרה את השם בקול ארוך ומתעייף.
בבית אבא אמר שבגין עשה שלום וקיבל נובל וכבש את לבנון וכשנהיה לו קשה הוא אמר 'איני יכול עוד' והלך הביתה, והלוואי שהפוליטיקאים היום ילכו בדרכו וילמדו ממורשתו. מצאה חן בעיני המורשת של בגין והחלטתי ללכת בדרכו, כשנמאס לי להכין שיעורים או לשטוף כלים הרמתי את הידיים בדרמטיות, נאנחתי: איני יכול עוד, והלכתי לשחק במחשב.
בלילה לפני השינה חשבתי שמנחם בגין זה שם מוזר לאדם שמת, ויותר מתאים לו להיקרא מנחם פיניש או מנחם אנד (או אנדס, כי כשמתים זה תמיד בבת אחת, בפרזנט סימפל, אף פעם לא בפרזנט פרוגרסיב) אבל אחר כך חשבתי שזו מחשבה טפשית כי את השם הזה נתנו לו כשהוא נולד ואז זה דווקא התאים, ואז חשבתי שאם אלה המחשבות שאני חושב עדיף שאני לא אחשוב, ואז נרדמתי.
אחרי שבוע ענת שוב נכנסה למגרש, אבל הפעם היא לא לקחה את הכדור ולא הפסיקה את המשחק, רק ניגשה אלי ואמרה לי בשקט שאבא שלי מחכה לי בכניסה לבית הספר ושאלך אליו מהר. התעצבנתי, כי בדיוק עמדתי לעצור עוד פנדל של דלת שתיים, כמו שעצרתי את ארבע הבעיטות הקודמות, ועכשיו שמוליק יעקובסון יהיה שוער ראשון ויעצור את כל הפנדלים במקומי.
אבא שאל אם הלכתי לשירותים, כי יש לנו נסיעה ארוכה, שאלתי לאן נוסעים, והוא ענה: לירושלים, סבא אברהם נפטר. אבא רצה לדעת איך אני מרגיש ולא ידעתי מה לענות. ידעתי שאני צריך להיות עצוב אבל האמת היא שבקושי הכרתי את סבא אברהם, הוא גר בירושלים ומכר עתיקות בחנות קטנה במושבה הגרמנית, אבא אמר שהחפצים שהוא מוכר עתיקים כמו קופסת קוטג' והדבר הכי עתיק בחנות זה סבא עצמו, ואני לא הבנתי למה אחרי כל מה שהגרמנים עשו לו הוא צריך לגור דווקא במושבה שלהם, ועוד בעמק רפאים. מפחיד.
סבא אברהם לא למד עברית באופן מסודר ודיבר רק פולנית, פעם שאלתי איך הוא מצליח למכור בלי לדעת את השפה והוא אמר בלשון מרוסקת שעסקים זו שפה בינלאומית שכולם מבינים. אבל סבא אברהם לא עשה כמעט עסקים בחנות, כי רוב הזמן הוא היה מאושפז במוסד שאמא קראה לו בית הבראה לתשושי נפש, ואבא קרא לו בית משוגעים, בגלל שהוא לא לגמרי החלים ממה שהנאצים ימחשמםוזכרם עשו לו.
כשהשגעונות הקטנים של השואה היו מתפרצים אצל סבא אברהם הוא היה יכול להוריד את המכנסיים או לעמוד על הידיים אפילו בחנות או באמצע הרחוב. חוץ מזה הוא אף פעם לא זרק לחם, גם אם היה ירוק ומלא תולעים. הוא היה אוסף פרוסות לחם זרוקות ברחוב ואפילו אסף פירורים שזרקו אנשים כדי להאכיל את היונים בגינה. היונים שנאו את סבא שלא אפשר להן לאכול וכשהיה יוצא מהחנות הקטנה היו מתעופפות סביבו ומנקרות לו את כף היד, והוא היה נבהל ונאבק ומקלל אותן בפולנית, והשכנים שכבר היו מורגלים התקשרו למוסד כדי שישלחו את האנשים בחלוקים הלבנים, שרק הם ידעו להרגיע את שגעונות השואה הקטנים של סבא אברהם.
עכשיו שכב סבא בתוך הבור, ממש ליד הקבר של בגין שנכרה שבוע קודם וכבר היה מכוסה בחול. שאלתי את אבא למה הוא קבור כאן ולא בהר הרצל יחד עם כל חברי הכנסת ואבא אמר שהוא סבל מהם מספיק בחיים ולא רצה להיות שכן שלהם גם עכשיו. דוד אהרון אמר שהר הזיתים הוא המקום הכי קרוב לבית המקדש וכשיגיע משיח צדקנו הוא לא יצטרך לעבור גלגול מחילות, או להיתקע בפקקים של מרכז העיר, גיחך אבא, ודוד אהרון, שבזמן האחרון התחיל לגדל זקן ולחבוש כיפה שחורה גם מחוץ לבית הכנסת, נשף לעברו בכעס: הכול צחוק אצלך, טיפת כבוד אין.
הרב התחיל להתפלל בקול ובאמצע התפילה נפל לו על האף כזה בונקלך ענקי מאחד הברושים שנטועים בבית הקברות, שלא יכולתי להתאפק ולא לצחוק, ודוד אהרון הסתכל עלי בעיניים כועסות, אבל לא היה יכול לומר לי כלום לפני שהרב יגמור להתפלל.
התפילה של הרב התארכה והתארכה ולא נגמרה, אז הלכתי להסתובב קצת בבית הקברות. שורה מעל סבא ובגין ראיתי קבר שעל המצבה שלו כתוב גלמוד, וזיוה אשתו של דוד אהרון אמרה: גלמוד, זה אחד שאין לו קרובים ואף אחד לא יודע מי הוא. כאילו שאני לא יודע. ליד גלמוד קבור הרב הראשי בקבר מפואר שעליו קבועה מצבת שיש שחורה ומונחות המון אבנים. על הקבר של גלמוד לא הייתה מונחת אפילו אבן אחת, רק ירוקת וענפים של ברוש ובונקלך ישנים. ניקיתי קצת את המצבה והעברתי כמה אבנים מהרב הראשי לגלמוד. אני בטוח שלא אכפת לו.
כשחזרתי הרב בדיוק גמר להתפלל, שני אנשים עם זקנים שחורים וציציות אחזו אתים גדולים וזרקו חול על סבא וכשסיימו תקעו באדמה כפיס עץ קטן עם השם ותאריכי הלידה והפטירה שלו, שהיה זהה לחלוטין לכפיס העץ שהיה נעוץ על הקבר של בגין, אפילו שסבא לא זכה בפרס נובל ולא היה לו הדר ביתרי, רק חנות של עתיקות מזויפות ושגעונות קטנים של שואה.
כשנגמרה הלוויה כולם הורידו את הכיפות חוץ מדוד אהרון, יצאנו מבית הקברות נכנסנו למכונית ונסענו הביתה. כולם במכונית שתקו ורק ברדיו שר זמר צרוד על זה שאף אחד לא מזיל דמעה ואף אחד לא מרגיש כאב, ורציתי לומר לו שזה לא נכון, ואפילו שאף אחד לא מזיל דמעה, לא דוד אהרון עם ההתעצבנויות והחוקים החדשים שלו, ולא אבא עם ההערות העוקצניות, כולם מרגישים כאב, רק מבטאים אותו בדרכים שונות.
ובלילה לפני השינה הזלתי דמעה, ועוד דמעה, ועוד אחת, ועוד, בעיקר כי שמוליק יעקובסון, שאחרי שהחליף אותי עצר את כל הכדורים כמו פנתר, תפס לי את המקום בשער והפך אותי לשוער מחליף שיושב על הספסל מחוץ למגרש, אבל גם על סבא אברהם שלא הכרתי אותו כמעט, וגם על בגין וגלמוד, אפילו שלא הכרתי אותם בכלל.
| |
הקרב האחרון של בובי פישר
את הפוסט הקודם כתבתי בחוסר חשק, באמצע הכתיבה נמאס לי ורציתי להיפטר ממנו, ורק שינון חוזר של המשפט הארכיאולוגי התחלתי ולכן אסיים, דרבן אותי לגמור אותו. למה? כי במהלך הכתיבה הרגשתי שיש פיל בחדר, ובזמן שהוא מחרב את השטיח והקירות והארונות, אני מנקה אבק מהתריסים. זה לא שהמצב המדיני וההתרחשויות העתידיות לא מעניינות אותי, כמו כל אזרח שגר במדינה הזאת יש להם נגיעה אלי, אבל מבחינה אישית, שיחות השלום והשטחים וספטמבר וכל הסיפורים האלה רלוונטים לחיים שלי בערך כמו הבחירות לעיריית קינשאסה, כי כרגע יש עניינים שמציקים וטורדים את מנוחתי ועליהם דחוף לי הרבה יותר לכתוב, פשוט אני לא ממש יודע מי האנשים שנכנסים לכאן וקוראים, ולא בטוח שיש טעם לכתוב על נושאים אישיים לעיני מספר חד ספרתי של קוראים אנונימיים, בשביל זה אני צריך לעמוד על קרקע מוצקה בהרבה.
אז מה כן?
בובי פישר נפטר לפני ארבע שנים, אמרו עליו שהיה גאון שחמט. בשחמט אני מבין קצת ובגאונות אני לא מבין כלום, מה שבטוח הוא שפישר שבר הגמוניה סובייטית בת עשרות שנים כשזכה בתואר אלוף העולם בעיצומה של המלחמה הקרה. מלבד זאת היו לו לא מעט התבטאויות אנטי אנושיות מאוסות, ובכללן אנטישמיות, עניין קצת מתמיה בהתחשב בעובדה שלפחות הלכתית, פישר היה יהודי, אבל מובן על רקע התרופפות ברגים ארוכת שנים. זה לא משנה את היותו של פישר סמל תרבות עבור רבים, וזיכרון ילדות רחוק עבורי מימים משובצים שחור ולבן. כתבתי את הסיפור יומיים אחרי שנפטר, היארצייט בחורף, אבל אני מעלה אותו עכשיו.
הקרב האחרון של בובי פישר
כשנמאס לבובי פישר לברוח מהשדים הוא הולך לשחק שחמט מול אלוהים. הכול התחיל בראיון שבו התרברב שיוכל להביס כל שחמטאית ללא פרש ולנצח את אלוהים במגרש הביתי שלו. אף שחמטאית לא הסכימה להיות שותפה למשחק מגוחך כזה אבל אלוהים דווקא נענה לאתגר. מאז בכל שנה עולה פישר על מטוס, נוחת בנתב"ג, לוקח מונית שירות לירושלים ומונית ספיישל לכותל, חובש כיפת קרטון, נותן חמישים סנט לקבצן שעומד ליד הברזיות, רושם כמה אותיות וספרות על פתק לבן וטומן אותו בין הסדקים שיחי הצלף והיונים בפינה המערבית של הכותל. למחרת הוא חוזר לשם, מסתכל ימינה ושמאלה וכשאף אחד לא רואה הוא מוציא מבין הסדקים פתק שחור, מעיין בו מספר שניות, מכניס לכיס ועוזב.
בפתיחת המשחק, כאשר כל המהלכים ידועים והכלים מוזזים מצוות אנשים מלומדה, פישר מתאכסן בהוספיס האוסטרי ובודק מספר פעמים ביום אם היריב ביצע מהלך, בהמשך, כשהמצב הופך סבוך יותר ודורש מחשבה עמוקה ומרחיקת טווח הוא עובר לאכסניית נוער במערב העיר ומגיע אחת לכמה ימים.
הקצב האיטי של המשחק לא מתאים לפישר, כשהגיע לכותל בפעם הראשונה ביקש לשחק עם הקצבת זמן אבל המאבטחים בכניסה לא אפשרו לו להיכנס עם השעון המתקתק והחרימו אותו. מלבד זאת, המשחק נערך בימות החול בלבד, אלוהים לא כותב בשבת מטעמים דתיים ופישר נאלץ לכבד את אמונתו. יתרון הביתיות של אלוהים מתקזז עם העובדה שהוא תמיד משחק בכלים השחורים, שני היריבים מוותרים על מלחמה פסיכולוגית ובפתקים הלבנים והשחורים כותבים רק את מהלכי המשחק ללא טראש טוקס או ויכוחים תיאולוגים מיותרים.
רובם המוחלט של המשחקים מסתיים בהכרעה, וכאשר מעיינים בביוגרפיות של שני השחקנים ולוקחים בחשבון את האופי הפרפקציוניסטי שלהם, שלעיתים הוקצן אף מעבר לגבול הטעם הטוב, ניתן להבין מדוע כמעט אף קרב לא הסתיים בתיקו. כאשר אפֵסה תקוותו של אחד הצדדים הוא טומן פתק אדום בין הסדקים כדי להודיע על כניעתו, ואז חוזר פישר לשדה התעופה וממריא בחזרה אל מדינה שאין לה הסכם הסגרה עם ארצות הברית.
במשחקים הראשונים, כששני הצדדים עוד דשדשו בשלב הגישושים, פתח פישר בה4, אך כאן היה לו לרועץ זלזולו בחשיבות לימוד כתבי הקודש, וכתוצאה מכך חוסר ידיעה מוחלט באורחו ורבעו של האל, שכן אלוהים השיב בג5 והיכה אותו שוק על ירך, ואכן חשוב לדעת כי מי שאלוהים נלחם בו בסיציליאנית – שאלוהים יעזור לו. בלית ברירה המיר פישר את פתיחות רגלי המלך האהובות עליו בפתיחות רגלי המלכה, ומכאן ואילך היו התוצאות שקולות, פישר הצטיין בגמביט המלכה, נרצה או נדחה, ואילו האל ברוך הוא ניסה למשכו אל עבר ההודית של המלך.
גם בתקופות סוערות הקפיד פישר להגיע מדי שנה אל הקרב, לא אינתיפאדה ולא פיגועים מנעו ממנו לבוא. נדמה כי הדו קרב עם האל השקיט בדרך כלשהי את הסערה התמידית שהתחוללה בנפשו, כאילו רק אז, כשהוא חוצה את הגבול הבלתי נראה בין אנושי לאלוהי בגמביט המלכה הנדחה מול קיר האבנים ההרודיאני, הוא מצליח להשתחרר מכל הפרנויות והקנוניות היהודו- סובייטיות- אמריקניות שסגרו עליו כבכפאי, ולחזור לימי הזוהר שלו כאלילם הנערץ של יורמי שנות השבעים.
בסוף נמאס לאלוהים משחמט. ומפישר. במשחק האחרון פתח פישר בה4, כמו נזרקה בו רוח נבואה וידע שלא תהיה לו הזדמנות נוספת לבחור בפתיחה שאהב. אלוהים, במחוות מנצחים השיב בה5 ונתן לו לקרוע אותו בגמביט המלך. כמה שבועות אחרי המשחק נפטר בובי פישר בגיל שישים וארבע, כי בנוסף לשליטה מופלאה בכל דקויות ההגנה הסיציליאנית, לאלוהים יש חוש מפותח מאוד לסימבוליקה.
| |
שני שירים קצרים
מבוא לביטחון סוציאלי
ראיתי אותך עומדת/ בתור לביטוח לאומי/ השגת את הטפסים שחיפשת חודשיים.
רציתי לומר שלום/ אבל חששתי לאבד את המקום/ גם אני מחכה כאן כבר שעתיים.
במקום זה הסתכלתי בפתקה/ שהוצאתי מהמכונה האוטומטית/ שמונה תשע שתיים.
איזה מספר יפה/ והעיצוב בצורת קרניים/ כמו קסדה של לוחם ויקינגי שיוצא לקרב.
ניסיתי למצוא עוד דימוי/ אבל הפקידה קראה לי לגשת אל האשנב.
המגף של הנערה
המגף של הנערה/ שדמה דמיון מפתיע למפת איטליה/ עורר בי הרהורים לא רצוניים על
מוסוליני (הוריו קראו לו בניטו) שהיה מורה ורודן וקירח ושוליית מרצחים ונתלה הפוך לצידה
של פילגשו/ ואני חשבתי שממשפט פתיחה כה מקורי (מוסוליני וכו', ולא למשל, ספגטי בולונז
או פדריקו פליני) יכול להתחיל משהו/ אבל היא קמה ובנקישות מגפיים קצובות (שכל
הפיוטיות כבר הסתלקה מהם) התרחקה.
| |
אוי אלוהים - נספח
לאחר העלאת הפוסט הקודם התגלגל לידי, פלאי פלאים, מסמך נדיר מהגניזה הוינאית, ובו תורף דברי התפכחותו של פוקר אחד, אוכל נידות בועל שפנים ומחבק סוסים, לאחר עליית נשמתו לגנזי מרומים. ואני מביא את המסמך ככתבו וכלשונו, למען ירוץ בו הקורא, והדברים בהירים מאירים וצהירים, מחממים כל לב ירא שמיים, דבר דבור על אופניו, תפוחי זהב במשכיות כסף עם קצת חריף בצד. יאללה, play.
מתי, ובהתחלה הכול דפק בדיוק כמו שציפיתי, כלום שחור וסמיך, אבל מיד ראיתי אותו, יושב על כיסא פלסטיק של כתר, קצת מכריס, הרבה מדובלל, הוא החזיק ביד שקית ביסלי בצל ריקה כמעט לגמרי והסקתי שהוא נמצא כאן כבר הרבה זמן, נו, בקיצור, ג'ורדן.
ג'ורדן?
לא ג'ורדן ג'ורדן, הוא לבש את הגופייה של ג'ורדן, היא קצת לחצה לו על הבטן ונראה שכל המעמד די מביך אותו.
- מי אתה, שאלתי בישירות פילוסופית אופיינית.
- אני אלוהים.
- אבל אלוהים מת.
- מעניין, מי אמר?
- אני
- אתה?
- כן, אבל אל תיעלב.
- יש לך סימוכין?
- לא, אבל הרבה מאוד אנשים הסכימו איתי, תראה, לפני שהגעתי לכאן, בחיים האזרחיים, הייתי פילוסוף, וקצת קשה להתפרנס במקצוע, מי כבר קורא היום ספרי פילוסופיה, ועוד בגרמנית, אז חשבתי על סלוגן שיתפוס, כמו הכיבוש משחית או העם עם הגולן, כזה שאפשר יהיה להדפיס על סטיקרים ולעשות בוכטות: אלוהים מת, מאוד קליט, מאוד מתנגן, אפשר להלחים: אלוהימת. אפשר להלחין: אלוהיהים מת, אפשר אפילו להתחיל עם בחורות: אלוהים מת, רוצה להכיר אותי במקום? מאוד ורסטילי.
- צר לי, טעית.
- כן, איזה זין הא, אגב למה אתה לובש את הגופייה של ג'ורדן?
- צריך איזה סימן היכר, אחרת אנשים לא ידעו למי לפנות, אתמול הייתי ג'ימי הנדריקס, שלשום מדונה, הדמות שלי לא הכי מוכרת בציבור, אתה יודע, אין לי דמות הגוף ואין לי גוף. ככתוב.
- מה כתוב?
- לא משנה
- אם אנחנו כבר מתראים אולי תענה לי: האדם הוא אחד משקרי האל או האל הוא אחד משקרי האדם?
- מה?
- זה ברור, מי שיש לו למה למענו יחיה, הוא יוכל לשאת כמעט כל איך.
- שיט! פילוסוף! חשבתי שכבר נפטרתי מהם, שבוע שעבר היה כאן דקארט, לא הפסיק לחפור: אני חושב משמע אני קיים, אני מטיל ספק משמע אני קיים, אני קיים מפני שאני מטיל ספק. בסוף זרקתי אותו לכף הקלע, אני סובל משמע אני קיים.
- אין ספק (ניטשה, ההתפכחות)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
