תוכי יוסי - מצייץ מאז 1983

הקיץ הגיע, ועמו כל כישופיו - החום, המדוזות, וההפגנות. בשבוע האחרון התרגשו עלינו מחאות שונות ומשונות, אחת היא זו של החרדים, העומדים בתוקף על זכותם הבסיסית שאינה ניתנת לערעור לתת לאחרים לשמור עליהם, תוך בזבוז שנות עלומיהם היפות, ולעתים סיכון חיים ממשי, בזמן שהם לומדים בישיבות. שמעתי ברדיו השבוע את אחד הסניגורים של מתנגדי הגיוס טוען כי לימוד התורה של החרדים מגן על עם ישראל לא פחות מהשירות בצה"ל, והצטערתי שוב על כך שאינם לומדים לימודי יסוד כגון מתמטיקה ואנגלית, שאז היו יכולים להבין את המהלך הסטטיסטי הפשוט הבא:

H0 - לימוד תורה מגן על עם ישראל מכל מיני מניאקים שרוצים להשמיד אותו

H1 - צבא חזק מגן על עם ישראל מכל מיני מניאקים שרוצים להשמיד אותו

אם H0 נכון קבל HO

אם H1 נכון דחה H0 וקבל H1

H0 ≠ 1939-1945

H1 = 1948-2012

מסקנה - דחה H0 וקבל H1

מילא, יש דברים נסתרים. לגבי המחאה השניה, 'החברתית' - בשנה שעברה כל העסק נשמע לי קצת מוזר, המון רעש וצלצולים וסיקור תקשורתי מכאן ועד גן הסוס, ובלי אמירה חדה וברורה על דרישות, צרכים, ומאיפה אמור להגיע התקציב כדי לממן הכול, רק חזרה כמעט אובססיבית על המנטרה 'צדק חברתי' בלי להבין ולהסביר להמונים איזה שינוי מיוחל צפון במילים היפות האלה. וגם עכשיו יש לי תחושה שמוחים רק כדי למחות ולעשות בלאגן, הפעם בתוספת קורטוב של אלימות אנרכיסטית, ואין שום תוכן ממשי. אז אני בז ובוחל מאוד מאוד במחאה הראשונה, ולא ממש מבין את השניה, אבל לעומתן אני רוצה להרחיב על מחאה שהיא אמיתית וחשובה ומוצדקת ונוגעת לרווחתם של עשרות אלפי אנשים - המחאה נגד המונופול של הרכבת הקלה בירושלים.

הסיפור הולך ככה - אחרי יותר מעשור בו מוררו חייהם של תושבי ירושלים ע"י העבודות להקמת הרכבת הקלה, ממוררים חייהם עכשיו בגלל הסדרי הנסיעה המשונים שכפו עליהם קברניטי משרד התחבורה והחברה שמפעילה את הרכבת  - סיטי פס (הידועה גם כסיטי קנס). תנאי הזכיון של סיטי פס מחייבים בלעדיות של הרכבת במסלול הנסיעה, כך שאף אמצעי תחבורה ציבורית אחר לא יתחרה בה. במסגרת הרפורמה, בוטלו כמעט כל קוי האוטובוס שנוסעים בציר הרצל שבו נוסעת הרכבת, ותושבי השכונות המערביות - עין כרם, בי"ח הדסה עין כרם, קרית יובל, קרית מנחם, גבעת משואה, עיר גנים, חייבים מוכרחים וכפויים להחליף אוטובוס בהר הרצל ולהשתמש בעל כורחם ברכבת.  מכיוון שחברת סיטי פס מתפקדת על תקן מונופול בתחבורה הציבורית במערב העיר, ובתוכנית הכללית, מה שקרוי 'פעימות' - בכל ירושלים, היא לא מחויבת להגיש שירות יעיל ואדיב לאזרח, והאין תחרות היא המקור לכל חולאי הרכבת - הקנסות העצומים, היחס המשפיל של הפקחים, האיחורים, התדירות הנמוכה, הצפיפות - הכול.

אבל לא אלמן ישראל, ישנו איש בירושלים ועידו נווה שמו, שעומד בראש קבוצת המחאה 'רכבתקלה' שמטרתה החזרת האוטובוסים שתביא לתחרות בין אגד וסיטי פס, תחרות שתמריץ את שתי החברות לתת שירות טוב יותר לאזרחים.

חברי הקבוצה  עושים, לדעתי, עבודת קודש, ודורשים צדק חברתי אמיתי עבור עשרות אלפי ירושלמים, רבים מהם זקנים ושאר אוכלוסיות מוחלשות שרפורמת סיטי פס מאמללת את חייהם (רק לצורך הדגמה: מאן דהוא תושב קריית יובל, שלפני ביטול קווי האוטובוס נסע מביתו לעבודה/סידורים/עיסוקים אחרים ברחוב דוד המלך או במושבה הגרמנית באוטובוס אחד - קו 18, צריך היום לקחת אוטובוס, רכבת ועוד אוטובוס כדי להגיע לאותו מקום). חוץ מהפעילות הוירטואלית הם מפגינים נגד ראש העיר, כדי שבין גזירת סרט לריצת מרתון יפעל למען תושבי עירו באמצעות ביטול המונופול (או הקרטל, כלומר שני גורמים מסחריים הפועלים במשותף כדי למנוע תחרות, במקרה הנדון סיטי פס ואגד) ולהחזרת האוטובוסים.

אני מצרף קישור לקבוצת הפייסבוק ולאתר המחאה, שם הדברים מוצגים בצורה מפורטת וברורה יותר מהסקירה הקצרה שלי. לא הרבה אנשים נכנסים לכאן, אבל מי שנכנס וקורא ויכול להפיץ את המידע על המחאה - תבוא עליו הברכה. מדובר במאבק ראוי וצודק מאין כמותו נגד עוול שזועק לשמיים, זה צדק חברתי.

http://www.facebook.com/#!/groups/181540331959706/

http://www.rakevet.org/

מי שמכיר אותי קצת יודע שאני תוכי רגוע ושקט, ושלוות רוחי עלולה להיעכר רק אם אגלה מי הזיז את בורקס הגבינה שלי, וכיוצא בזה תרחישים קיצוניים, דבר שכמובן לא מפקיע מידי את זכות היסוד החוקתית של כל אזרח בישראל לקבל שגעת סופנית בזמן ובמקום שיראה לנכון. מה שעורר הפעם את הג'ננה העונתית הוא מאמר או טור דעה שקראתי בעיתון הסטודנטים של אוניברסיטתי החמדמדה, בה כזכור התחילו הלימודים השבוע. לשבריר שניה חשבתי לשלוח מכתב למערכת עם תגובה למאמר, אבל מיד נזכרתי כי אני בז ובוחל מאוד מאוד בכל חשיפה אישית, קל וחומר כזו שתפרסם את שמי לעיני אלפי סטודנטים, ועוד בסוגיה פוליטית שנויה במחלוקת ומעוררת אמוציות לכאן ולשם, כפי שיפורט להלן, וזה, כבר שורר ר' ג'ימי הנדריקס זיע"א - ain't too cool.

אבל יש לי את חלקת האגוזים הקטנה שלי, וכאן אני מעוניין להגיב למאמר, אמנם אני מרגיש קצת לא נעים מכיוון שאני כותב תגובה בעילום שם, ולכן חשוב לי להדגיש שאני לא מתייחס בתגובה לכותב הטור, שאותו איני מכיר, ואיני כותב את שמו, ואין לי חלילה דבר וחצי דבר נגדו, ואני בטוח שהוא טיפוס הגון ורצוי לכל דבר ועניין, כמו רוב אנשי חתולי ותוכיי האוניברסיטה העברית, וההתייחסות היא אך ורק לתכני המאמר. וזה לשונו, בקיצור:

"45 אלף סטודנטים נכנסים בימים אלה בשערי הקמפוסים השונים הפזורים בעיר ופותחים בהתרגשות את שנת הלימודים החדשה. 45 אלף סטודנטים, שחלקם ינסה אולי לעלות על הרכבת הקלה במרכז העיר, אך אף אחד מהם לא יוכל לרדת ממנה ולצעוד מרחק הליכה סביר לקמפוס הר הצופים, או לגבעת רם, או לבצלאל או לקמפוס עין כרם.

הרכבת הקלה דווקא כן מתחילה לטפס מעלה מעלה ממרכז העיר לכיוון הר הצופים. קצת אחרי התחנה שבחר אבשלום קור לכנות בשם "שמעון הצדיק", ממשיכה הרכבת לטפס ומגיעה לתחנת הגבעה הצרפתית. אלא שדווקא שם, במקום לפנות לכיוון הקמפוס ולשרת את עשרות אלפי הסטודנטים הפוקדים את המקום, ממשיכה הרכבת אל היעד הסופי - פסגת זאב.

כך קרה שלמישהו שם למעלה שוב היה איכפת לסמן עוד וי ברשימת המטלות המופיעה במדריך "כך תאחד את העיר", ובמקום לדאוג לסטודנטים - העדיף לשלוח את הרכבת אל השכונה היהודית שנבנתה עמוק מעבר לקווי 1967. תושבי השכונה - שבחרו כנציגם במנהל הקהילתי את פעיל הימין הקיצוני משה בן זיקרי שהקים בפסגת זאב סיירת לגירוש הערבים מהשכונה ונאלץ לעזוב את העיר בשל איומי השב"כ - הועדפו על פני הסטודנטים, שלא זכו לרכבת קלה, לפחות לא בשנים הקרובות..."

נניח לשאלה מה בין עומק מיקומה של שכונת פסגת זאב מעבר לקווי 1967 לעומק מיקומה של האוניברסיטה העברית מעבר לאותם קווים, התמיהה הזו כבר נתמהה ברשימה שכתבתי לפני חודשיים ואין לי כוונה לחזור על העניין ולשעמם את הקוראים. מקריאת הטור אני מבין שדעתו של הכותב אינה נוחה ממגורי יהודים מעבר לקווי 67' (אלא אם כן הם סטודנטים בקמפוס הר הצופים, כאמור). דעתו אינה כדעתי, אבל היא לגיטימית כמובן, ומקובלת בשיח הפוליטי, ואין לי כוונה להתווכח איתה כאן. מה שבעייתי בדברים היא הנחת היסוד של הכותב, כי תושבי פסגת זאב אינם ראויים ליהנות מהרכבת הקלה מכיוון שבחרו למנהל הקהילתי פעיל ימין קיצוני. מפשפוש זריז בגוגל אני לומד שבפסגת זאב זו מתגוררים ארבעים ושניים אלף תושבים, ובבחירות לחמישה מנהלים קהילתיים שונים ברחבי העיר הצביעו סך הכל עשרים אלף תושבים, בחישוב לא מדויק ניתן לשער כי כארבעת אלפים תושבים הצביעו למנהל הקהילתי של פסגת זאב, וניתן עוד לשער כי לא כולם נתנו את קולם לפעיל הימין הקיצוני המוזכר בכתבה. אני זורק ניחוש שודאי לא רחוק מאוד מהאמת, כי מתוך ארבעים ושניים אלף תושבי השכונה בין אלפיים לשלושת אלפים הצביעו לאותו פעיל בבחירות. אבל גם אם נניח כי כל תושבי פסגת זאב, מטף ועד זקן, הצביעו לו בבחירות, אז מה? האם שירותי ממשלה ועיריה מותנים בדעותיהם הפוליטיות ובאמונותיהם של האזרחים? וואללה לא נראה לי. במדינה דמוקרטית על כל האזרחים, יהיו ימנים קיצוניים, שמאלנים קיצוניים או מאמינים אדוקים בדת הג'דיי, לקבל שירותים ללא אפליה, ובכללם שירותי תחבורה ציבורית.

בעיה נוספת במאמר היא ההסתכלות האנוכית והסטודנטוצנטרית של הכותב, ושוב אכנס למספרים. באוניברסיטה העברית, על ארבעת קמפוסיה לומדים עשרים ושלושה אלף סטודנטים, כך שניתן לשער כי בקמפוס הר הצופים לבדו לומדים לא הרבה יותר מעשרת אלפים. בשכונות פסגת זאב ונווה יעקב - אליה אמורה הרכבת להגיע בעתיד, גרים כשישים ושבעה אלף תושבים. בנוסף מתעלם הכותב, אני מקווה ומאמין שבתום לב, מהעובדה כי הרכבת הקלה עוצרת בשלוש תחנות בשכונות שועפט ובית חנינא בהן מתגוררים כשישים אלף תושבים. משתמע מכאן, כך לפחות אני מבין, שהוא סבור כי רווחתם של כעשרת אלפים סטודנטים, שהם לרוב אורחים לשנים ספורות בעיר, חשובה מזו של כמאה שלושים אלף תושבים שגרים דרך קבע בירושלים. (ושוב, אני לא נכנס לסוגיות הפוליטיות הנוגעות לשכונות האלה).

 בהמשך המאמר קובע הכותב כי האדישות הסטודנטיאלית לכל דבר שלא קשור בשכר לימוד היא שגרמה לכך שתוואי הרכבת הקלה לא עובר בקמפוס הר הצופים, אבל עכשיו, לאחר מחאת הקיץ, הסטודנטים התעוררו, ובמסגרת הדרישה לצדק חברתי הם יפעלו גם בעניין הרכבת. ועל זה נאמר במקורותינו: הפוך גוטה, הפוך. אתה משתבח בכך שהסטודנטים הוציאו את האף מהפופיק והסתכלו מה קורה מסביב, אבל בעצם אתה קורא להם להמשיך לחפור בו ואף להעמיק את ההתחפרות . גם אני סטודנט, וגם אני רוצה תנאי רווחה טובים ומשופרים לסטודנטים, אבל רכבת קלה לטובת כמה אלפי סטודנטים על חשבון יותר ממאה אלף תושבים, שרובם זקוקים לה מאוד, היא ההיפך הגמור מצדק חברתי. אגב, אם כבר בעיות ברכבת הקלה, אחת המהותיות שבהן, שגם קשורה קשר הדוק לענייני צדק חברתי, נמצאת דווקא בצד השני, המערבי שלה. עד עכשיו אני לא מבין למה אי אפשר היה להמשיך את המסילה מהר הרצל עוד קילומטר אחד, כדי שתגיע לשכונת קרית יובל, שרבים מתושביה זקוקים לרכבת.

(הנתונים לקוחים מויקיפדיה ומאתר האוניברסיטה העברית) 

חפרתי, מה?

אז כדאי לנקות את האבק של החפירות עם הגשם הטוב הזה שיורד בשעות האחרונות, ועם שיר שאני מאוד אוהב של הלהקה בעלת השם הלא אסטתי והסולנית המאוד אסטתית, גם אם בסגנון בימבואי משהו, לחורף שיביא אתו גשמי ברכה ונדבה בכפותות. אמן. 

הארץ קצת רועשת בזמן האחרון בגלל גילויי הקצנה דתית הקשורים בצורה זו או אחרת לענייני 'צניעות', ואף אני הקטן לא אמנע מטבילת מכחולי בסוגיה הבוערת. הנושא החם כרגע הוא שירת נשים, שחלקים רבים בציבור החרדי והדתי לאומי מוצאים אותה מעוררת מאוד באיזורים מסוימים בגופם, ומשתדלים להימנע ממנה עד כמה שאפשר, המנעות שנסמכת על דברי הגמרא במסכת ברכות כי 'קול באשה ערווה'. אך האיסורים אינם מסתכמים בשמיעת קול אישה, ובאותו מקום מוכרז כי 'שוק באשה ערווה', 'שיער באשה ערווה', ואף הביטוי 'כל המביט באצבע קטנה של האשה כאילו מסתכל במקום התורף' (כן, בדיוק מה שאתם חושבים). כשלעצמי אין אני סבור שיש דבר רע בערווה, יתרה מזאת, ערווה ממין נשי או גברי עשויה לשובב גוף ונפש במקרים רבים, כל עוד נעשה בה שימוש שקול חוקי והגיוני כמובן. אך רוב הציבור החרדי, ולמרבה הצער גם הדתי - ציוני, מחזיק בהשקפה שונה ממני. האמת היא שאני קצת מבין את הראש, אם אסור להסתכל בערווה עצמה, כפי שכתוב בשולחן ערוך - 'אסור להסתכל באותו מקום (בשעת קיום יחסי מין. ת.י.) שכל המסתכל שם אין לו בושת פנים', אז כל דבר אחר - קול, שוק, שיער, אצבע קטנה, הופך ערווה, כמו שבעיני ידידו המורעב של צ'ארלי צ'פלין בסרט 'הבהלה לזהב', באין שום דבר מאכל להכניס לפה, הופך הנווד לתרנגולת שמנה. וכך מסתובבים אותם ערוותופובים בעולמם, שהוא מלא וממולא כולו בערוות מזמרות ובדגדגנים מהלכים, ממש כיו הפנר באחוזתו, כשאין להם מפלט אפילו שעה קלה מפני מחשבות הזימה שממלאות את ראשיהם. ואם נקלע יו דנן לאחת השכונות החרדיות, חזקה עליו שהוא תמה מאוד כיצד מצויים בעולם אנשים שסדר יומם עמוס וגדוש בסקס אפילו יותר ממנו, ואולי אף מבקש מהם כמה עצות מקצועיות.

בשנתיים האחרונות, בהן אני גר בירושלים, יצא לי לנסוע לא מעט באוטובוסים, בהם כאלה העוברים בשכונות החרדיות, ולעתים אני נקלע למצבים שהם ספק מביכים ספק קומים, ובכל מקרה תמיד מתמיהים. באוטובוס של אגד יש בדרך כלל רביעיית כסאות, שניים עם כיוון הנסיעה, ושניים נגד הכיוון, ולא פעם ישבתי לבדי כאשר במעבר עומדות ומצטופפות כמה וכמה עלמות חרדיות, ביניהן גם נשים קשישות למדי, ואף אחת לא יושבת למרות שלפני ומצדדי יש שלושה מקומות פנויים, מחשש פן תגע בהיסח הדעת שמלתן הענוגה בבד מכנסי המסוקס. לפעמים אני מרגיש חוסר נוחות מסוים, במיוחד כשאישה מבוגרת עומדת 'בגללי', אבל אחרי שבריר שניה אני נזכר שהן יצרו את החוקים האבסורדים האלה (או מדויק יותר, החוקים נוצרו עבורן, גם אם לא לטובתן) ואני לא אמור לחוש אי נוחות קלה שבקלות בגלל ג'ננת ה'צניעות' שלהן.

מכיוון שדרכו של הבלוג הזה היא לרוב דרך השלום והאחווה, ומכיוון שיש לי יסוד סביר להניח שאם אמשיך לעסוק בענייני החברה החרדית אסטה מהקו הזה ואכתוב מילים לא חמימות במיוחד על אותה חברה, אעזוב אותם ואשטוף כמה מילים על התהליכים שעוברת החברה הסרוגה, אליה השתייכתי גם אני במשך רוב ימי ילדותי ונערותי, והיא מעניינת אותי הרבה יותר. משהו לא טוב קורה שם. כשאמא שלי עשתה שנת שירות באחד הקיבוצים הדתיים בצפון, הם רקדו ביחד, בנים ובנות, וגם שחו ביחד בבריכה. בעיני זו עובדה מדהימה, הרי היום הרבנים הסרוגים מתפלפלים על אורך השרוול של החולצה ועל רוחב הבד של החצאית, ומפרידים ילדים וילדות כבר בגנים, ולפני ארבעים שנה עלמים ועלמות השתכשכו יחד בבריכה בבגדי ים. לא סוציולוג אני ולא בנו של סוציולוג, אבל נראה לי שתמיד הסמן הקיצוני מושך את כל הקבוצה איתו, יש הלכות פסוקות שתמיד היו וקוימו, שבת תפילה כשרות וכו', אבל לעומתן יש מצוות ומנהגים יותר גמישים, שבהם חשוב יותר מהמנהג הוא הפירוש שניתן לו, ומי רשאי לפרש אותו. איך שזה נראה לי, תמיד הרבנים היותר קיצוניים מקבלים את הלגיטימציה והסמכות להכתיב את הטון, על פי הפירושים המחמירים שלהם. זאת ועוד, קיימת סתירה, מאוד מהותית להשקפתי, בקו המחשבה של הציבור הדתי, שהרי לרוב מתייחסים אל הדורות הקודמים כנעלים יותר וצדיקים יותר מאתנו - 'אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם', 'אנחנו בבחינת ננס היושב על גב ענק' ושאר מליצות המבהירות את נחיתות דורנו לעומת גדולת הדורות הראשונים, אבל מה לעשות שבתחומים רבים אנשי הדורות הקודמים, לא כופרים ופוקרים כבעל הבלוג הזה חלילה, אלא אנשים דתיים ויראי שמיים, חיפפו לא מעט בעסקי ה'צניעות', בהפרדה בין גברים ונשים, לבוש צנוע, כיסוי ראש לנשים נשואות, וכאמור - שירת נשים. הרי באותו קיבוץ דתי היה רב, כך אני משער, והוא ידע שגברים ונשים רוקדים ביחד ושוחים ביחד, ובכל זאת לא הקים קול צעקה ולא התפטר מתפקידו, כפי שודאי היה עושה במקרה של חילול שבת המוני או ערבוב בין בשר לחלב בחדר האוכל, ומכאן אני לומד שגם אם הוא לא כל כך רווה נחת מהעניין, הוא גם לא ראה בו איסור גמור.

אשמח אם מישהו מאנשי המגזר הסרוג יאיר את עיני בסוגיה הזו, ובינתיים, פנינה מוזיקלית עבור אלו שאינם סבורים כי 'קול באישה ערווה'.

(איחדתי את שני הקטעים למען הרצף ויצא ארוך להחריד, מקווה שתגיעו עד הסוף)

לפעמים שואלים אותי: תוכי, מה אתה? ימני? שמאלני? ואולי דרום מערבי? אז לכבוד ספטמבר המתרגש עלינו על שלל מאורעותיו ותחזיותיו האפוקליפטיות, וגם כדי להבהיר לעצמי ולסובבים את עמדתי בעניין, אטבול את נוצותי בבוץ הפוליטי - מדיני, ואשתדל לא להשפריץ יותר מדי כשאני יוצא ממנו. 

ראשית אעלה כמה מחשבות בנוגע למצב כיום ביהודה ושומרון, ואחר כך אציע את תוכנית תוכי יוסי המלאה לפתרון הסכסוך הישראלי – פלסטיני, לטובת קובעי המדיניות בקריה ובגבעת רם, שעוקבים בדריכות אחר הבלוג. ברשימה זו אשתמש לסירוגין במונחים יהודה ושומרון והשטחים, שניהם ראויים בעיני. לא אשתמש במונח המגוחך הגדה המערבית, לנהרות רחבים ושוצפים הרבה יותר מהירדן הזרזיפי אין גדה ברוחב עשרות קילומטרים.

לא הייתי מגדיר עצמי לא ימין ולא שמאל משתי סיבות, ראשית, אני לא אוהב להדביק לעצמי תויות, כואב להסיר אותן אחר כך, במיוחד עם כל השערות שנתלשות בדרך. מלבד זאת, ההגדרות של ימין ושמאל במשמעותן המדינית איבדו מזמן את הרלוונטיות שלהן. בשנות השבעים רק נציגי המפלגה הקומוניסטית דיברו על הקמת מדינה פלסטינית והיום זו עמדה מקובלת בליכוד, כך שמה שהיה פעם שמאל קיצוני הפך למרכז. אז אני לא ימני ולא שמאלני אלא תוכי שמתבונן במציאות, שומע הרבה דעות, משני הצדדים, ומנסה לברור ביניהן ולברר את עמדותיו.

ביחסי למפעל ההתנחלויות ביהודה ושומרון מעורבבים שיקולים שונים. מבחינה רגשית, למרות שיצאתי בשאלה לפני זמן רב, עדיין אני שומר חיבה ומרגיש קרבה רעיונית לציבור שמזוהה ברובו עם ההתיישבות ביהודה ושומרון. מלבד זאת, חלק מקרובי משפחתי גרים בהתנחלויות, שלא לדבר על ש', שגדלה וגרה ביישוב השוכן בעומק השטחים.

מצד ההיגיון לא סביר בעיני שיהודים יכולים לחיות כמעט בכל מקום בעולם, מקזחסטן ועד פרו, אבל לא רשאים לגור בחבל ארץ בעל חשיבות היסטורית מוצקה כל כך לעם היהודי. אני מתנגד בחריפות לדה לגיטיציה שעושים למתנחלים, שחוץ מכמה מאות עבריינים, הם אנשים טובים יצרנים ושומרי חוק. כמויות השנאה והשטנה שנשפכות עליהם בתקשורת הכתובה והמקוונת מזעזעות אותי. לפני מספר שנים התפרסמה סדרת כתבות במוסף 'שבעה ימים' בשם מסע בארץ המתנחלים. הכתב סיקר מקום אחר בכל שבוע, ואיכשהו בכתבות נשמע תמיד קולו של המתיישב המדובלל ביותר עם האמירות המתלהמות ביותר במאחז המוזנח והעלוב ביותר. הוא יכול היה לכתוב על המרכז האוניברסיטאי באריאל או על אזורי התעשייה המעניקים פרנסה לאלפי פלסטינים, אבל העדיף להתמקד בכל מיני ברנשי גבעות בקרוואנים של קרני חגבים ג' ומעלה זרזירים ז'. זו לא עיתונות, זה הוצאת שם רע, זה סימון מטרה וזריקת חיצים משוחים בארס לעברה. נכון, יש בריונים מדובללים ועילגים, שורפי שדות וכורתי עצים, אבל מספרם בטל לא בשישים אלא בששת אלפים, לעומת האזרחים שומרי החוק שגרים בשטחים. אני בז ובוחל מאוד מאוד בקרנבל השנאה למתנחלים, ובכללו מפעל החרמות של השמאל. אני לא מחרים שום דבר שמגיע מיהודה ושומרון, ואם יקרו בדרכי עוגיות מזרחיות של עבאדי, לא רק שלא אמנע מהן אלא אמרח עליהן חלווה של אחוה ואטבול אותן בשמן זית של אחיה, ואם לא אוסיף כמה פטריות תקוע בצד, זה לא מכיוון שהן מתקוע, אלא מכיוון שהן פטריות.

יותר מזה, מכיוון שאני לומד באוניברסיטה העברית, ובשנתיים האחרונות התגוררתי באחת השכונות הסמוכות, גם אני נחשב מתנחל, כמו שאר הסטודנטים באוניברסיטה, ועוד כמאתיים אלף תושבי השכונות היהודיות במזרח ירושלים. מכיוון שארצות הברית האיחוד האירופי והאו"ם לא מבחינים בין החוקיות של ההתנחלויות ביהודה ושומרון ובין החוקיות של השכונות היהודיות במזרח ירושלים, ויעידו על כך הצפירות העולות ויורדות שנשמעות בכל פעם שמתפרסמת תכנית בניה בגילה או בפסגת זאב. יוצא מכאן שבסך הכול הכללי יותר מחצי מליון יהודים ישראלים, כולל תושבי רמת הגולן, הם מתנחלים.

 אגב, תוכי רך פלומה הייתי וגם זקנתי ומעולם לא הבנתי כיצד הוכשרה האוניברסיטה העברית בהר הצופים בידי כהני השמאל. הרי מדובר בשטח כבוש לכל דבר. אמנם האוניברסיטה הוקמה בשנות העשרים, הרבה לפני מלחמת ששת הימים, אבל מלבד המכון לארכיאלוגיה ושאר בניינים עתיקים באיזור אולמות טבע (הו אולמות טבע, הו לאות מתוקה) רוב המבנים בקמפוס, ובודאי מעונות הסטודנטים, בנויים בשטח שנכבש ב67, ומה ההבדל בין הסטודנטים שגרים במעונות ובין יהודים המתגוררים בסילואן למשל (מבחינה משפטית, תכלס גם אני לא מוצא תבונה יתרה בהתיישבות בלב כפר ערבי עוין).

אבל, עם כל החיבה והקרבה למתנחלים, והידיעה שבמובן מסוים גם אני נחשב מתנחל, אני לא חושב שההתיישבות  ביהודה ושומרון, במיוחד בעומק השטח, אחרי מלחמת ששת הימים הייתה מהלך נבון במיוחד. אני מניח שקובעי המדיניות קיוו שמליוני יהודים יתיישבו ביהודה ושומרון וישנו את המאזן הדמוגרפי, אבל זה לא קרה. כיום גרים בשטחים שלוש מאות ושלושים אלף יהודים, ובין שניים לשלושה מליון פלסטינים (הדמוגרפים חלוקים) לכן אם בידי כדור בדולח המכוון אל המאה העשרים ואחת ואני יושב על כתפיהם של אשכול ודיין ושאר מקבלי ההחלטות באותם הימים, ולוחש באוזניהם, הרי שאני מייעץ להם לספח את העיר העתיקה בירושלים ואת גוש עציון, לבצע תיקוני גבול קלים באיזור לטרון ומערב השומרון, ולהחזיר את השטחים לירדן במסגרת הסכם שלום. אך מכיוון שחודשים ספורים לאחר המלחמה החליטו שליטי מדינות ערב על שלושת הלאוים בועידת חרטום – לא להכרה בישראל, לא למשא ומתן עם ישראל, ולא לשלום עם ישראל, ומכיוון שקשה להאמין שירדן הייתה מקבלת אישור ממצרים וסוריה החזקות והחשובות ממנה, לחתום על הסכם שלום נפרד עם ישראל, קרוב לודאי שהעצות האלה לא היו מיושמות.

בסדר, כולם חכמים לאחר מעשה, אבל מה עושים עכשיו? אפשר לספח את השטחים ולהעניק אזרחות לפלסטינים, ואז ישראל לא תהיה מדינה יהודית אלא דו לאומית. אפשר לספח את השטחים בלי להעניק אזרחות לפלסטינים אבל במקרה כזה ישראל לא תהיה מדינה דמוקרטית. שתי האפשרויות הן רעות מאוד. העובדות הן שביהודה ושומרון חיים מליוני אנשים שלא ממש מסתדרים איתנו, ויש להם תודעה לאומית, וכמעט כולם כבר מבינים שלא נועדנו לחיות ביחד וכדאי שניפרד. והפתרון היחיד למרבה הצער הוא הפרדות מחלק משטחי יהודה ושומרון תוך שמירה על גושי התנחלויות במסגרת של חילופי שטחים. יהיה עצוב מאוד, לי על כל פנים, לראות את מפת הארץ משוסעת על ידי כפפת המתאגרפים שחובטת בבטן הרכה והצרה של ארץ ישראל בואכה מישור החוף, אבל שוב, לצערי הרב, אם חשוב לנו שישראל תישאר מדינת הלאום של העם היהודי ובו בזמן מדינה דמוקרטית, נצטרך לוותר, ולהתנחם בדברים שאמר פעם מאיר אריאל: על ארץ מוותרים רק בלב. זה כמובן רעיון עתיק ומשומש, החידוש הוא, שחילופי השטחים יערכו לא באמצעות נגיסה משטחי מדינת ישראל הסמוכים לקו הירוק, אלא במסגרת איזורית רחבה הרבה יותר, וכדי לסבר את האוזן בעניין נדרשת הקדמה קצרה.

ישנו איש בישראל ושמו דוד פסיג, והוא עד כמה שידוע לי, העתידן המוסמך היחיד שמסתובב בינינו. אמנם כל מי שגר בארץ הזו הוא עתידן קטן שיודע את הנוסחה המדויקת לפתרון מהיר של כל בעיות הביטחון הכלכלה והפקקים בבוקר, אבל פסיג דנן הוא עתידניסט מומחה עם תעודות וקבלות בחיזוי תהליכים עתידיים בתחומי הכלכלה הגיאו פוליטיקה וכו'. הוא הוציא ספר בשם 2048 ובו הוא מנתח מגמות עתידיות בארץ ובעולם, ובין היתר עוסק ביישות הפלסטינית אם תקום מתישהו. תחזיותיו לגבי אותה יישות הן עגומות מאוד. אותה יישות, חזקה עליה שתהיה מורכבת משני איזורים גיאוגרפיים שאין ביניהם רצף טריטוריאלי - יהודה ושומרון ורצועת עזה. בניתוחים שונים, שאין כאן מקום לפרט, הוא טוען כי על פי התנאים הגיאוגרפים של רצועת עזה ויהודה ושומרון אין לפלסטינים יכולת קיום כלכלית עצמאית שאינה נסמכת על ישראל, כלומר גם עצמאות מדינית לא תבטיח להם את שחרור התלות הכלכלית מישראל, בהתחשב בשטחם הלא גדול של יהודה ושומרון ובשטחה הזערורי של הרצועה. לכן, הפתרון היחיד למניעת המשך מאבק הדמים הפלסטיני לשם הרחבת שטחם, גם לאחר חתימת ההסכם, הוא שיתופן של מצרים וירדן בתהליך השלום. (את הרעיון הזה הוא לא מעלה בספר, כמדומני שאלוף במילואים בשם גיורא איילנד אמר או כתב דברים ברוח דומה).

שטחה של רצועת עזה יורחב אל תוך צפון סיני, ושטח המדינה הפלסטינית ביהודה ושומרון יורחב אל מעבר לגדה המזרחית של נהר הירדן. כי חברים יקרים, אם נחוץ ודחוף לכם כל כך לתחוב את אפכם לתוך התהליך המדיני בין ישראל לפלסטינים, ולנזוף ולאיים ולהטיף ולקרוא לשגריר ולהחזיר את השגריר, כנראה שהצלחתו חשובה לכם מאוד מאוד. אם כך תרמו לו באופן מעשי. שטחה של מצרים הוא עצום, כמליון קילומטרים רבועים, שטחה של ירדן גדול פי ארבע וחצי משטח ישראל בתחומי הקו הירוק. אני יודע, זו תמימות כמעט נפשעת לחשוב שהמצרים והירדנים יסכימו לוותר מרצונם החופשי על שטחים, הרי סאדאת הכריז שלא יוותר על גרגיר חול מאדמת מצרים הקדושה, והמצרים נגררו שנים בויכוחים משפטיים על קילומטרים ספורים בטאבה. יהיה צורך בהרבה מאוד כסף אמריקאי ואירופאי כדי לשכנע את המצרים והירדנים לתרום משהו כדי לסייע לאחיהם, בשר מבשרם, הפלסטינים.

גושי ההתיישבות הגדולים, הקרובים לקו הירוק, יסופחו לשטח מדינת ישראל, ביניהם מעלה אדומים, גוש אריאל, גוש עציון, גוש מודיעין וכן הלאה. בעומק השטח הפלסטיני ימשיכו להתגורר עשרות אלפי תושבים יהודים שישארו אזרחי מדינת ישראל. במשך תקופה שתימשך מספר שנים ישארו כוחות צה"ל כדי להגן על היישובים ועל הדרכים המוליכות מהם לישראל, לאחר שיבנו יחסי אמון בין המתיישבים היהודים והשלטון הפלסטיני, יסוגו כוחות צה"ל מהאזור. הבעיה בתכנית היא שדווקא המתיישבים שאמורים להישאר בשטח המדינה הפלסטינית הם לרוב הטיפוסים הקיצוניים ביותר. אלו שמתגוררים ביישובים דוגמת תפוח, יצהר ושאר מקומות המאכלסים לא מעט עושי צרות (כמובן, לצד אזרחים הגונים) הם מועדים במיוחד להתנגשויות אלימות עם הפלסטינים.

החיכוכים האלימים שעלולים להתרחש בין הפלסטינים והמתיישבים היהודים שיבחרו להישאר בשטח, הם בעיה לא קטנה בדרך להסכם, אבל אני מאמין שהיא פתירה. לעומת זאת קיימים מכשולים מהותיים בהרבה. יש לי תחושה חזקה מאוד שגם הויתורים המפליגים ביותר של ישראל ביהודה ושומרון לא ירצו את הפלסטינים. התחושה הזו נתמכת בשתי עובדות: הראשונה היא סירובם של הפלסטינים לוותר על תביעת השיבה. אם הייתי גר בדירה משותפת עם שותף שלא הייתי סובל, והוא לא היה סובל אותי, והיינו מתכתשים ומתקוטטים ודורכים אחד לשני על האצבעות יומם וליל, ואחרי תקופה ארוכה מאוד של מגורים משותפים רוויי כסאח וסבל לשני הצדדים היינו מסכימים לבנות קיר באמצע הדירה ולהיפרד לשלום, והוא היה דורש כחלק מהסכם חלוקת הדירה להכניס את האחים הקטנים שלו לחלק שלי, השותף השנוא עליו כל כך, איך לומר בעדינות, משהו היה נראה לי חשוד. ואם לדבר בצורה ברורה ונטולת משלים - הסיבה היחידה שהמנהיגים הפלסטינים מתעקשים לא לוותר על תביעת השיבה (מלבד החשש המובן לראשם) הוא מתוך רצון להטביע את ישראל בפליטים ובצאצאי פליטים ובצאצאי צאצאי פליטים עד שתושמד. אגב, באותו עניין, כל עסקני תביעת השיבה וארגוני הסיוע לפליטים הפלסטינים דוגמת אונר"א תמיד נראו לי קצת גזענים, שהרי היו מליוני פליטים גרמנים אחרי מלחמת העולם השניה, ומליוני פליטים הינדים ומוסלמים לאחר הכרזת העצמאות של הודו ופקיסטן, וגם בגזרתנו, מאות אלפי פליטים יהודים נמלטו מארצות ערב, ואף אחד מבניהם נכדיהם שילשיהם ריבעיהם וחימשיהם לא מגדיר את עצמו כפליט. לפי אותם עסקני שיבה, רק אצל הפלסטינים פליטות היא מחלה תורשתית שעוברת בגנים מאב לבן עד סוף כל הדורות.  

העניין השני הוא חוסר נכונותם של המנהיגים הפלסטינים להכיר בישראל כבמדינה יהודית. בהתחלה חשבתי שמדובר בזוטא לא חשובה, הרי אם אנחנו חזקים ובטוחים בעצמנו ויודעים שישראל היא מדינה יהודית, מדוע אמור להיות אכפת לנו כיצד מגדירים אותה הפלסטינים. אבל אחרי שהקשבתי קצת לרחשים מבחוץ והפכתי בעניין ביני לביני, הגעתי למסקנה שאם ישראל אינה מוגדרת כמדינה יהודית או מדינת העם היהודי גם לאחר חתימת הסכם קבע, תמיד ישאר לפלסטינים פתח לתביעות טריטוריאליות נוספות, בהתחלה באזורים בעלי אוכלוסיה ערבית גדולה סמוך לקו הירוק כמו המשולש וואדי ערה, ואחר כך תוך חיתוך פרוסות עבות יותר בתוך ישראל המצטמקת עד כלה. שתי ההתעקשויות האלה, תביעת השיבה של צאצאי הפליטים, וחוסר הנכונות להכיר בישראל כמדינה יהודית, מעלות ספק כבד מאוד באשר לרצונם ונכונותם של הפלסטינים לסיים את הסכסוך לאחר נסיגת ישראל מרוב שטחי יהודה ושומרון.

אז לסכסוך יש פתרון נפלא, דבש וחלב, רק חבל שהוא רצוף מכשולים כמו מסלול של ריצת שמונה מאות מטר משוכות, אבל אסור להתייאש מהחיפוש אחר השלום, רק צריך לעשות את זה בזהירות, ואם אחד הקוראים שמטפטפים לכאן טיפין טיפין גר במקרה במגדלי אקירוב או ברחוב בלפור, הוא מוזמן בשמחה לאמץ את הרעיונות שהועלו ברשימה.

רציתי להבהיר כמה עניינים ורק הרחבתי את הבלבול, אבל אני מקווה שבכל זאת חלק מהמחשבות זלגו בכיוונים רצויים, סך הכול, זאת הדעה שלי, ודעות, כפי שגורס הפתגם העממי, הן כמו מקור דק ומעוקל, לכולם יש אחד. אז אם יש למי מהקוראים הערות, טענות, השגות, רעיונות או נאצות (אבל רק משעשעות או מקוריות במיוחד) אשמח לקרוא/לשמוע.

נו, אז יושבי האוהלים ברווזו את מרגול ועשו לה שליכטה בלב (או ההיפך? לא ממש דובר ילידי של השפה) והארץ געשה ורעשה, ההוא גידף וההם החרימו, ובלי להתייחס לשאלה האם היא צודקת או לא (היא לא) נראה לי שנקודה חשובה מתפספסת כאן. מדוע דעתה של שופטת בתחרות של זמרים צעירים ששרים שירים של זמרים ותיקים, והיא עצמה שרה שירים שחלק מהאנשים חושבים שהם יפים, בקול שלטעמם של חלק מהאנשים הוא ערב לאוזן, מדוע היא חשובה כל כך? מדוע דבריה תופסים נפח תקשורתי חסר פרופורציות? איזו סמכות מוסרית – רוחנית היא שדבריה יהדהדו בכל התדרים בעוצמת שמע גבוהה?

כמובן שלא מדובר רק במרגול. הקלישאות על תרבות הסלבים שפרסומם אמנותם, נקלשו והפכו מאוסות ולעוסות כמעט כמו התופעה עצמה, ואני מרגיש כמו ישיש נרגן כשאני כותב על העניין, אבל בכל זאת, למה למען השם, כל גיהוק ופיהוק של ידוען זוכים להתייחסות רבה, הרבה מעבר לחשיבות הדברים והדובר?

ומלבד זאת, למה לא יוכל להביע את דעתו הלגיטימית, גם אם מעצבנת, אווילית ו/או לא מתיישרת עם קו המחשבה הכללי, כל אזרח, ידוען ושאינו, בלי שעדת צדקנים מחרימים ומחרפים יקפצו עליו ימרחו בזפת ויגלגלו בנוצות עד שיתוודה על חטאיו ויתנצל בפומבי? מספיק עם זה, די, גם ככה חם כאן.

חוץ מזה, גם אני מתחתי את איברי והגעתי אל שדרת האוהלים, והיה נחמד מאוד, הופעות וליצנים וסרטים וויכוחים ציבוריים, ולוחות שידוכים וברסלבים עם דרבוקות ושופרות, וכל מיני ברנשים שנתנו לי פתקים עם מספרי טלפון של חברי כנסת וביקשו שאתקשר אליהם, ואישיות משיחית אחת חילקה פליירים שמהללים את ישו (איך הוא קשור למחאה?) והיה פנאן ובלאגן ופסטיבל וקרנבל, ואם יצא לפחות דבר אחד מהמחאה הזו הוא חזרתם של כובעי הפדורה לאופנה, אז שאפו דפני. אבל מעבר לזה אין לי משהו חכם או חדשני במיוחד להוסיף, ברוח האמרה הנשמעת תדיר בזמן האחרון, כל הדיבורים על כלכלה גורמים לי להרגיש די טמבל, ורק משמיעת מילים כמו מיתון או מס פרוגרסיבי ואפילו נחמיה שטרסלר מתרגשת עלי נמיכות קומה יוצאת מגדר הרגיל, וכמו בבדיחה העתיקה ההיא, כולם נשמעים לי צודקים מאוד, אנשי האוהלים והאמהות והכלכלנים, אז בתור תוכי לא ציבורי במיוחד, שלא השתתף בהפגנה בעשור האחרון, אני מעדיף להישאר במזגן ולשמוע את הפרשנויות ולראות את ההפגנות בטלויזיה, ולהאזין לשירים של שלמה ארצי ביוטיוב, שם הוא לא מבצע בהם מעשים מגונים והם נשמעים הרבה יותר טוב.

ואם בענייני מחאה עסקינן, אז הנה דבר נוסף שאפשר למחות עליו. אמנם מי שמכיר אותי יודע שאני תוכי עדין ורך, קשה לכעוס ונוח לרצות, אבל זה לא אומר שאני מוותר על זכותי היסודית לחטוף את הג'ננה מדי פעם. הפעם הביאו לי את הסעיף האוטומטים למכירת משקאות קלים באוטובוסים של דן. עקב סיומה המבורך של שנת הלימודים, ותחילתו המבורכת פחות של החופש הקיצי, המרתי את אוטובוסי אגד הנוחים והמרווחים של ירושלים באוטובוסים המטופחים והמפנקים של דן. ומה מסתבר, בחלק מהאוטובוסים, הס פן תעיר, שוכן לו אוטומט למכירת משקאות קלים ותוססים, והוא כלל לא זעיר, למעשה הוא תופס את המקום המיועד לשני מושבים ליד הדלת האחורית.

אז הסיסמה של דן היא 'הדלתות נפתחות לקראתך', ומזה אפשר להבין שהחברה חזקה בקופירייטניג, חבל רק שבשירות לציבור היא לא ממש עושה חיל -  כמו שאפשר היה להסיק גם מהמשוואה שהציגו הרפורמטורים הגדולים- העלאת מחיר הנסיעה, פלוס שימוש בשני קווים במקום אחד, פלוס הליכה רגלית בין התחנות, פלוס ביטול עשרות קווים, שווה שיפור השירות לאזרח. גאונות מתמטית. הדלתות באמת נפתחות לקראתך, חבל רק שאח"כ הן נסגרות לך בול על הציפורן של הזרת. 

כנראה שרק חברי מועצת החכמים של דן מבינים את הנחיצות של אותן מכונות בנסיעות הטרנס אטלנטיות בין האוניברסיטה לכיכר רבין, או בין יהודה המכבי לכרמלית, נחוצות עד כדי כך שיעקרו לטובתן שני מושבים בחלקו הקדמי של האוטובוס, שלרוב משמשים קשישים שמתקשים ללכת לחלקו האחורי של האוטובוס. את ההיגיון הכלכלי אני דווקא מבין -  פחות מושבים, יותר נוסעים בעמידה, נסיעה בעמידה מעייפת יותר מנסיעה בישיבה, נוסעים עייפים יקנו יותר משקאות מהמכונה. מ.ש.ל.

כולם מרוצים, זכיין האוטומטים עושה קופה, דן מתהדרת בעוד צ'ופר מתקדם, והנוסעים, כן, הנוסעים האלה, נו, שיגידו תודה בכלל, כששר התחבורה היה ילד, אפילו גזוז הוא לא היה יכול לקנות כשהלך כל יום שני קילומטרים לתחנה.