תוכי יוסי - מצייץ מאז 1983

בשנים האחרונות התפתחה ספרות ענפה העוסקת בגורמי לחץ המשפיעים על יכולתם ונכונותם של בעלי כנף, ואלה הנמנים על משפחת התוכיים בפרט, להעלות רשימות חדשות בתדירות סבירה לבלוגים שהם מנהלים. מחקרים אינטרדיסציפלינרים החובקים תחומי ידע שונים ומגוונים כגון פסיכולוגיה, סוציולוגיה, זואולוגיה ואורניתופסיכופתולוגיה, ניסו לעמוד על הקשר בין עומס לימודי, לחץ משימתי וג'ננה תפקודית ובין כמות ואיכות הכתיבה. המחקר להלן מבקש להוסיך נדבך נוסף הנשען על הישגי המחקר הקודמים מחד ועל הנפצות חסרות ביסוס מאידך. המדגם בו השתמשנו במחקר זה הוא מסוג מדגם נוחות, וכולל נבדק אחד - מה יותר נוח מזה. את התוצאות עיבדנו באמצעות כלים סטטיסטים קבילים ומוכרים כגון סילוף נתונים, שימוש במקורות מדומיינים, וסתם שקרים.

בני משפחת התוכיים נוטים לפטפוט (חלפי, א. 1965) ובמיוחד לכתיבה (יוסי, ת. 2011) אך עם זאת חוקרים רבים גילו ומצאו כי נטיה זו תקפה לסוגי כתיבה מצומצמים ויחודיים ביותר (Mccfly, M & Brown, E, 1985) שוטפים, אסוציאטיבים, שטותיים במתכוון, אוויליים להכעיס, ואיגיונים לפנאן. מכיוון שסוג כזה של כתיבה אינו עולה בקנה אחד עם הכתיבה האקדמית שהיא יבשה, קדורנית, ורצופת באמפרים (Garfield, A et al, 2001) מעצבנים (Nij, S, 1998) כאלה (Emmek, K, 1969), ניתן להבין את הדיסוננס בו נתקלות אותן ציפורים בבואן לעדכן את בלוגיהן. זאת ועוד, לעתים עשוי סגנון הכתיבה האקדמי לחדור אל תוך שטף הכתיבה הבלוגיסטי כפריטים הלקוחים ממציאות היום יום ונשזרים בתוך חלום (freud, Z, Sacharof, B, fortis, R, 1900) ולהרוס את כל הכיף.

מכיוון שאותם בעלי כנף מוצאים עצמם טרודים מאוד בעונה זו של השנה, בחיפוש, עיון, דפדוף, דיון, הנמקה וקריאה בכל מיני גווילים עתיקים ו/או מקוונים שברגיל לא היו משירים נוצה בכיוונם (S, Amumun, 2012) , אין להם ברירה אלא להרפות מעט מכתיבת רשימות ועדכון הבלוג, ולשוב אליו ברבאק גדול ועצום כשירווח מעט.

כשלעצמי אני זורם עם אותו חכם יהודי עתיק שתהה על טיבן של חגיגות יום ההולדת, שהרי כל מה שהצליח החוגג לעשות הוא לא למות במשך שנה תמימה, מה עוד שכל יומולדת שחולף מרחיק מהרחם החם ומקרב לקבר הקר. אלא שתקווה גדולה אני תולה באותם מדענים יפנים שעמלים למצוא, למפות ולהכחיד את גן הזקנה (תקווה גדולה נוספת אני תולה במדענים יפנים אחרים, אלו החברים בצוות הפיתוח של בובת המין שמסוגלת להביע רגשות ולהשיב אהבה, שמחשבה טורדנית מפעפעת בי כבר איזו תקופה שאם לא יחדלו בנות ציון לכנות אותי ביישן וחסר ביטחון ושאר כינויים משמיצים, כפי שהורחב ברשימה הקודמת, חזקה עלי שאני נכנס בהקדם האפשרי לרשימת ההזמנה של אותה בובה -  אבל זה כבר עניין לדיון נפרד). ועוד אני מוצא עידוד בנתון שקראתי פעם, שבכל עשור קופצת תוחלת החיים בשנתיים, ואם כיום הממוצע לגברים בישראל הוא 79 שנים, הרי שאם לא יפול עלי פסנתר ולא יטרוף אותי נמר, אזכה לגרד את התשעים גם בלי מדענים יפנים. מה אעשה בשנים האלה, זו כבר שאלה נפרדת. אם כך ואם אחרת, אני לא יכול להתעלם מהמאורע, ואלו מבין הקוראים שהבחינו בשמו של הבלוג עשויים לחשב ולמצוא שאני מתחיל להריח את השלושים מלמטה, עניין שלא משמח אותי כלל ועיקר, ובניגוד לאחייניותי הפצפוניות שכאשר שואלים אותן לגילן הן מעגלות אותו כלפי מעלה ונוקבות בגיל אליו יגיעו בעוד 7-8 חודשים, הרי שאני הקשיש, נאחז בגיל של השנה היוצאת ממש עד כניסת יום ההולדת. זאת ועוד, מבין שני התאריכים - העברי והלועזי, אני תמיד מציין (לא חוגג, חלילה) את התאריך המאוחר יותר, ואם הייתי בקיא קצת יותר בחודשי לוח השנה הפרסי, הסיני או הקלינגוני ודאי הייתי מכניס גם אותם לחישוב. השנה התאריך העברי מאחר את הלועזי, ולכן אני נדרש עכשיו לעניין. פעם הרגשתי מיוחג' קצת בגלל כל הקטע של להיוולד בליל הסדר, אבל זה עבר לי מזמן, אם ביום שאמור להיות הכי שמח בשנה אני אוכל עוגיות קוקוס, אז לא תודה. פסח הוא מהחגים המאוסים בלוח השנה, בגלל הנקיונות הכפייתים, המשפחתיות הדביקה, האין לחם. בתור מי שהמיר את תאוות הבשרים בתאוות בצקים, ומאז ומתמיד היה חסיד אדוק, ולעתים שוטה, של משפחת הדגנים, אין סיכוי קל שבקלים שאכרסם במשך שבוע רקיקים יבשים ומתפוררים, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו ספסרי האל לכלות את הלחמים הפיתות והבאגטים מהמדפים, ובעלי החומוסיות הערבים מצילנו מידם. שונרות, חוטרות וגזוזטרות, שיהיה חג חירות שמח לכולם. 

טוב, נשבר לי הזין, רשמית, אכלולישתוליבלעוליחתכולי, הביאו לי את החלסטרה, סתמו לי הבאר, שרפו האסם, גנבו הסוסים, ניפצו את האקווריום והוציאו את הדגים. עוד אישיות ממין נקבה מצמידה לי סטטוסקופ לכוס, שהפעם שוחה בתוכה תבחולת לימונענע גרוסה א-לה המים הירוקים של פרופסור קתרוס, ומאבחנת חוסר ביטחון עצמי/ביישנות. אוקיי, מודה בעובדות, לא מודה באשמה. מבוכה וביישנות הם אינהרנטים לדייט, כמו הפרפרים בבטן, התפריטים המתפוררים ושלוליות הקפה עם השמות המשונים, על אחת כמה וכמה כשאותה נאוות החן מפזרת חיוכים בנדיבות של רודן צפון קוריאני, ומסיטה בגסות כל הזמן את השיחה לכיוונה, איך לא ירד לי הביטחון? נכון, תאמרו - אם זה הולך כמו ביישן, מצחקק במבוכה כמו ביישן, מתערבב באירועים חברתיים רק עם הצלחת של הבייגלה כמו ביישן, אז מה זה? זה ביישן. אז מכיוון שברנשים וברנשיות מכאן ומשם, עכשיו ובזמנים אחרים הצמידו לי את התווית הזדונית הזו, אני מוציא מהבוידעם את הרשימה שכתבתי וגנזתי באוקטובר האחרון, ונראית לי עכשיו רלוונטית במיוחד, כדי להבהיר את העניין.

עלמת חן אחת, אותה 'פגשתי' באתר היכרויות, שאלה בטלפון אם אני ביישן. בשיחה אחרת היא אבחנה בנחרצות שאני שקט ומופנם. מלבד הברכות שעלי לברך אותה על המסקנות החדות והמדויקות אליהן הגיעה לאחר שיחה קצרה בת שלושים דקות, מסקנות שאנשים שקולים יותר היו מגיעים אליהן לאחר היכרות טיפטיפה יותר קרובה ומעמיקה, היא גרמה לי לחשוב על כל העניין. זו לא הפעם הראשונה שמישהו או מישהי, בזירת ההיכרויות או בזירות אחרות, שואל/אומר/ קובע שאני ביישן, מופנם ושאר מחמאות, לרוב הדברים נאמרים בנימה שיש עמה תוכחה או אפילו אשמה. לא יודע איך זה קרה, אבל ביישן הפכה למילת גנאי, לדבר רע, שצריך להתבייש בו. באתר של ynet למשל, יש מספר פורומים המתקבצים כולם תחת הכותרת 'תמיכה': יש שם תמיכה בחולי סרטן, בנפגעי טרור, באנשים שחוו אובדן ושכול וגם בביישנים, ואני יכול ללמוד מכאן שבעיני עורכי האתר ביישנות היא גרועה כמו מחלה או אובדן.

חיזוק מסוים לקביעה הזו אני מוצא בשיר ישן של הסמית'ס וסלחו לי על התרגום הצולע: 'אני הבן והיורש של ביישנות וולגרית בצורה נפשעת'. ובמשפט הזה, שהוא נפלא בעיני, ניתן לעיין ולהפוך לא מעט, כי מילא שאדם שמעיד על עצמו שהוא ביישן בצורה קיצונית אומר את זה ושר את זה ונחשף בצורה סטריפטיזית בפני מיליוני צופים ומאזינים, אבל יותר מכך, המשפט עצמו הוא אוקסימורון, כי ביישנות מתקשרת לתכונות טובות, לעדינות, אולי לטוב לב, כמו שכתוב בגמרא: שלושה סימנים בהם ניכרים בני ישראל - ביישנים רחמנים וגומלי חסדים, בטח לא לוולגריות, ועוד נפשעת. מילא, למוריסי ומאר הפתרונים. אם כך ואם אחרת ברור שקביעתה של אותה גברת היא שטות מוחלטת. הביישנות, כמו תכונות רבות אחרות היא לא בינארית ולא דיכוטומית ולא מסתכמת בתשובה כן או לא. מדובר בסקאלה רחבת ידיים, ואני, כמו כל אחד אחר, מתנדנד ומחליק לאורכה. כל אדם מרגיש נוח יותר במצבים שונים, בחברת אנשים קרובים וכדומה. כשלעצמי אני מרגיש מבוכה גדולה בנסיבות מסוימות, לרוב באירועים רועשים ובחברת הרבה אנשים, שאז אני באמת קצת נעלם ונבלע ומשתבלל בתוך עצמי, אבל בקרבת בני אדם שנוח ונעים לי איתם המבוכה נעלמת ואני מסוגל להשפריץ שמחה גיל ועליצות כחטיבת דובוני אכפת לי. ואם פתחתי בקלאסיקה משנות השמונים, אנסה להבהיר את דברי בעזרת קלאסיקה משנות התשעים (כילאו אותי בחדר צר ותנו לי לאכול רק חלווה וניל כל היום, אני לא אשתמש בביטויים אייטיז וניינטיז).

הטיפוס המשופם - ג'ון סקאטמן, היה זמר שסבל מגמגום, הגמגום נעלם כאשר היה שר בסגנון הידוע כסקאטינג - אלתור ושירת הברות חסרות משמעות, וכך בערך הוא אומר - 'כולם חושבים שהוא (הסקאטמן) מגמגם, אבל לא מגמגם בזמן שהוא שר, אבל מה שהם לא יודעים הוא שהמגמגם והסקאטמן הם אותו אדם'. רוצה לומר, יש לי (כמו כולם, אני לא מיוחד, אני יודע) כמה פנים וכמה צללים, ואני מאמין שמי שקרא קצת בבלוג הזה יכול לראות שאני לא מתבייש לכתוב בצורה חופשית ופתוחה וישירה, ואם אבצבץ מולו גם בחיים האמיתיים, יבין שגם הפתיחות והנינוחות שאני מפגין בכתיבה וגם ההתכנסות וההתייחדות האינטימית עם מגשי הקרקרים והשתיה בצד באירועים מרובי משתתפים, הם שני צדדים של אותו אדם, ולא יחפז למסקנות נמהרות כאותה עלמה. 

המבחנים עברו חלפו להם, בעזרת השם האחרונים בתואר, ועכשיו נשארו רק העבודות, הסמינרים ושאר ירקות. אני רוצה מאוד להשתמח, והרשימות האחרונות, על קולות הבכי והנהי שעלו בהן - על הבדידות והדכדוך ועל הפכפכותן וחמקמקותן של בנות חווה, אשר אם רק היו מכירות את טבעי האמיתי, ואת כל מעלותי וסגולותי, חזקה עליהן שהן משליכות מידיהן מהר מהר מכשירי רוקט פוקט שלהן ומזדרזות לתור אחרי בשבילים ובמשעולים, ומרוב כמיהה, ערגה, תשוקה ואביונה תולשות ממני נוצה נוצה עם פינצטה פינצטה, אלא שחשש קל בלבי שלא אני הוא האיש שישבור את שוק צעצועי המין, ויבואניו יצואניו ומשווקיו יכולים לישון בשקט בלילה. וכאן המקום לסייג ולומר שכשלעצמי אין לי מושג קלוש מהו אותו רוקט פוקט חלילה, מכיוון שאני אברך סוציאלי ענוג ורך פלומה שאין לו בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, חברה ורווחה, וכל שאני יודע על אותם צעצועים ואביזרים גונב לאוזני לא ביוזמתי ולא ברצוני - הן לא ממש מתכון לעליצות, ומה יכול להעליץ להדיץ ולשמח את נפשי העייפה יותר מקולו החרוך של יקיר הבלוג ג'וני קאש המנוח. בערוב ימיו הקליט ג'וני דנן גירסאות כיסוי לשירים מוכרים וביניהם גם לשירו משובב הלב של ניק קייב - mercy seat, אשר מתאר את הרהורי ההזייה הדתיים של נידון למוות העומד להתיישב על הכיסא החשמלי - הוא כיסא הרחמים המדובר. באנגלית מתייחס הביטוי גם לכפורת, כלומר לכרובים המכסים את ארון הקודש, והאירוניה זולגת דרך מילות השיר.

ניסיתי לתרגם חלקים מהשיר, באופן חופשי ולא מילולי, משהו בסגנון:

דווקא הייתי מרוצה, אבל בהמשך נתקעתי כי מאוד קשה לשמור גם על המקצב וגם על המשמעות, לכן הסתפקתי בזה וחדלתי. פשוט אעלה את השיר ואאחל שבת נעימה, ולאנשי ההר גם מושלגת, ושנשתמע רק בשמחות.

באחד הפרקים הזכורים בסיינפלד (זכורים לי, על כל פנים) מייעץ ג'רי לשכנו באבו להפוך את המסעדה שלו לאותנטית יותר ולהגיש בה מאכלים פקיסטנים. באבו נרעש מהעצה ומשבח את ג'רי במילים: אתה אדם טוב, ובועית קומיקס קטנה צצה מעל ראשו של ג'רי והוא מהרהר בה -  אני באמת אדם טוב, אפילו אמא תמיד אמרה לי את זה! כאשר הניסוי הקולינרי מתגלה ככישלון ואף לקוח לא משרבב את קצה חוטמו למסעדה, נוזף באבו בג'רי ואומר לו בקול חמור תוך הזזת האצבע המורה: אתה אדם רע, אדם רע מאוד! וג'רי חושב: באמת? אני אדם רע? יכול להיות שאמא טעתה? ואם קומיקאי ניו יורקי מצליח מתחבט כך בשאלות של דימוי עצמי, הרי שבעלי כנף נשירים ולחוצים על אחת כמה וכמה, כי למה להכחיש, אני מאוד מושפע וחושש ולעתים אף חרד ממה יגידו ומה יחשבו, ומצב הרוח נע בתנודתיות דו קוטבית בין שמחה לדכדוך בגלל הערכות של אנשים, בעלי סמכות ושררה, וסתם ברנשים ברחוב או באוניברסיטה, מסוג זכר או ממין נקבה. נניח בתחום הזוגי, שבגזרתי הוא לרוב אי זוגי - אני חושב על רוב הבנות שלא היו מעוניינות שאעניק להן מחסדי, ושוקל כנגדן את המעטות שדווקא אמרו לי מילים חמימות מאוד, ועל הדרך היו מוכנות לחלל את תומתי בפריעת נוצות, או במישוש כנפיים, או בליטוף זנב, ובדבר זה ואחר, ומייד יבעתוני שרעפי ויאחזוני בלבלות קשות - מי אני? נבזה וחדל אישים, איש מכאובות וידוע חולי, או מושא הפיוט העממי - you sexy mudde'fucker? סגנית מיס קליפורניה או הגרסה הירושלמית של איש הפיל? אנה אפנה? אנה אבוא? כיצד אדע את ערכי, אללי...

יש עניין מסוים שמאוד מכאיב לי ולא כתבתי עליו עדיין ברשימות. פיל ענק שמסתובב בחדר, והוא לא חמוד וחינני כמו דמבו , הרבה יותר בכיוון של הקלאסיקה הויקיפדית 'מחיצה על ידי פיל' - גדול, מרושע, אפור וזקן, משבש את החיים בצורה קשה מאוד, חובט בי בזנב, דורך לי על הענבים, נותן ציקלאווינים מכאיבים באוזן עם החדק הבשרני שלו, אני לא רוצה לנמשל את הכתוב ולפתוח יותר מדי את העניין לציבור, אבל רציתי לכתוב על זה, גם אם במרומז ובמעורפל, כי הפיל הזה גורם לי לחוש אשמה, שבתורה מנמיכה מאוד את ההערכה העצמית ומגבירה את הרגשות השליליים, ואכמ"ל. אולי כדאי להשתמש בטריק שמופיע בספר כעפעפי שחר של חיים סבתו, שם שומע הגיבור עצת חכם איך לא לקחת ללב - כשמרגיש שמכבדים ומעריכים אותו יותר מדי, לא ימחה בצניעות מזויפת, אלא ישמור את העודף וישתמש בו בזמן שירגיש כי מפחיתים מערכו. לא מופת לכתיבה קוהרנטית הרשימה הזאת, אבל אני מרגיש טוב כשאני כותב (השתפך תוכי בארס פואטיות מודעת לעצמה באופן לא מידתי) גם כשאני בודד ואין שום מאן דהוא/היא בסביבה, אני לא צריך אף אחד בשביל זה, רק לא להיות בדאון מוחלט, וניצוץ קטן, וקצת פנאי נפשי, ובשבילי זה הכי התעלות הנפש, הכי רוממות רוח, הכי צלם אלוהים, הכי חצי זיון. לא קל לי להיות לבד בתקופה הזאת, הלחץ והחששות שנוגעים ללימודים ולחובות הנדרשים לסיום התואר מאכילים יופי את הפיל, והוא מגביר ומעצים אותם. לא קל להיאבק לבד בפיל, לפחות הכתיבה עוזרת קצת, ולפעמים גם שירים כאלה... 

ינואר מתקרב לקיצו ולא העליתי ולו רשימה אחת, עניין המצריך הסבר. לפני חודש הכרתי אישה אחת, יפה חכמה ומצחיקה, ולמרבה הפלא נוצר חיבור, ועפו כמה ניצוצות, ונראה שהעניין מצליח, ובחודש האחרון הייתי באופוריה, אבל הכול נגמר השבוע, וכצפוי, די נשברתי. כמה ימים לפני הפרידה כתבתי רשימה צוהלת למדי שכותרה 'לפעמים אני מאושר', וכמובן שעכשיו היא נטולת משמעות ואין שום עילה לפרסם אותה. קוראי הבלוג הותיקים עשויים לזכור כי מבחינת מדע הטקסונומיה אני משתייך למשפחת התוכיים אשר היא עצמה שוכנת בסדרת התוכאים, כך שלעתים אני מתקשה קצת להבין את דרכם ולשונם של בני האדם, קל וחומר את אלו ממין נקבה, ששפתן של אלו האחרונות מכילה ביטויים לועזיים קשים כגון -  'משהו בקשר לא מרגיש לי מתאים' או -  'זה לא בא ממקום נכון' ולעתים -  'אתה חמוד ומקסים ו... (תואר שקר כלשהו אחר) אבל אין בינינו התאמה' ושאר אמרות כנף רווחות באכדית מדוברת. כמו כן השפעה שלילית מסוימת  יש לשלב המאוחר בו אני מתחיל את גישושי הזוגיות, שכן היכרותי עם אותן ריבות נפתחת בגיל מתקדם במקצת, מכיוון שאת ימי נערותי ובחרותי המוקדמות אני מבלה במרחבים חד מיניים, טובל ראשי ורובי בפענוח טקסטים ארמיים ובלימוד סוגיות הנוגעות לארבע מיתות בית דין, ולשותפים שרצו לעשות ביניהם מחיצה, ולטומאת אוהל ולשאר עניינים הנחוצים עד מאוד לבן המאה ה21, אך מכיוון שכבר אני ננזף כאן פעם על ידי אחת הקוראות, אני שם כף לפי וחודל במיידי מפזמוני אכלו לי שתו לי. זה היה קשר קצר מאוד, בן לילה היה ובן לילה אבד, אז אני מניח שאתאושש ממנו מהר יותר מהזמן שלקח לי להתאושש לאחר לכתה של ש', אבל עדיין זה כואב מאוד, לא מעט באשמתי –  אני בעל כנף בודד למדי, כמו בשיר של חלפי, ובלי, או כנראה עם קשר, נקשר מאוד מהר לאנשים שאני מבקש את קרבתם, ויש לי מנהג מגונה לטוות חלומות ופנטזיות רחוקות מאוד בשלבים המוקדמים של ההתקשרות. תמיד אני משתדל לשמור על שלווה וקור רוח ופאסון ושאר המילים האלה שאני יודע יפה לאיית אבל לא יודע איך ליישם, ובסוף מקבל את הצינור, וזה כואב, כואבת ההתנפצות של האשליה וכואבת הבדידות המחודשת וכואבת המחשבה שעד שקופידון כבר מואיל בטובו לירות בי את החץ, הוא פוגע בול בתחת, ועכשיו חזקה עלי שאני נכנס שוב לאותו אתר ומייחצן את עצמי עד גועל במיני ויצים והתחנחנויות ושואל ונשאל אותן שאלות גנריות ומוסיף לשבת בבתי קפה ולבהות בתפריטים ולחייך ולהנהן ולהתאכזב... 

יהיה בסדר, עברו כמה ימים ואני מתחיל לצאת מזה, בינתיים, ג'וני, נגן לי משהו...

עובר זמן ממושך למדי ואני ממעט לכתוב כאן, והקוראים אולי (מה אולי? בטוח במלאנתלפים אחוז) תמהים קצת מקורה ומהולך ומנשמע ומניינים, אז האמת היא שאני חי וקיים ויש לי כמה מושאי ציוץ, אבל כידוע, האדם חושק והפנאי עושק, ובמקרה דנן, הלימודים והעבודה וההתרוצצוית די מתישים אותי. אני משער שמי שקרא כאן קצת הבחין שהבלוג מתמקד יותר במחשבות, זכרונות, הגיגים, שרעפים, מבוכים ודרקונים, ופחות בקטע של 'קמתי בבוקר, צחצחתי שיניים, שטפתי פנים', אבל כדאי לגוון, וצריך לעדכן מפעם לפעם.

עבר חודש וחצי מאז תחילת השנה האקדמית, ומאז שהעתקתי את מוקד הקינון הראשי שלי אל ירושלים העיר. ליתר דיוק אני מקנן בשכונה שכל רחובותיה קרויים על שם תנאים ואמוראים, ואפשר ממש לחוש את הקדושה ולראות את הניצוצות באוויר. אני עצמי גר במפגש של שני צדיקים גמורים, אשר מתוך רצון לשמור על פרטיות (שלי, להם לא אכפת, הם ברי מינן כבר אלפיים שנה) ולמנוע הסתערות המונית, לא אחשוף את שמותיהם. אלא אם מדובר בעלמה טובת שכל ויפת מראה, שכמובן מוזמנת בכל עת להכיר את מעוני הקט, ואולי גם לשחק איתי טאקי או דוקים או בשאר משחקים מענגים ממין זה.

עלי לציין בצער שהציפיות שהיו לי לפני תחילת השנה לא ממש מתגשמות. כבר סיפרתי שבשנתיים האחרונות גרתי עם יצורים וטיפוסים שבכירי אגף הפיקוח בעיריית ירושלים עדיין שוברים את הראש בנסיון להבין איך הם מצאו מקום חנייה לחללית שהנחיתה אותם בעיר, והשנה שמחתי שאגור עם אנשים נורמלים, ואותם שותפים הם אכן ברנשים נחמדים וחברותיים לכל דבר ועניין, אבל מכיוון שכל אחד שקוע בענייניו ולכל אחד יש סט שלם של חברים, לא נראה לי שמהם, או מהחברים שלהם תצמח לי הישועה, כי כפי שכבר רמזתי בעבר, המעגל החברתי שלי לא רחב במיוחד, ומלבד כמה ידידים, מכרים, מודעים ועמיתים הוא חופף בצורה די מדויקת את אוכלוסיית דובי הפנדה בגן החיות התנכ"י, עניין שמסב לי לא מעט צער. ואני מסתכל ימינה ושמאלה ומהרהר שירושלים זו, עיר ואם בישראל ואוכלוסין בה לא מעטים כלל ועיקר, וחזקה עלי שאני מוצא בתוכם מישהו או מישהי לקיים את מאמר חז"ל - עשה לך חבר, אבל לאחר מכן אני מהרהר קצת יותר לעומק ומוצא שרוב רובה של אוכלוסיית העיר מורכבת מחרדים, ערבים, ערסים, אמריקנו - מדרחוביסטים, ועלמות חן שונות איתן אני יושב לדייטים בזמן מן הזמנים במרחב המשתרע בין עמק רפאים בדרום, רחוב יפו בצפון ומדרחוב נחלת שבעה במזרח, ואף שאני לא מטיל דופי באף אדם המשתייך לאחת מהקבוצות האלה חלילה, ובטוח ביטחון גמור שלרבים מהם לב רחב וטוב שעשוי להישקל בקראט ממש, הרי שאין אני סבור כי עשויה לצמוח לאחד מן הצדדים תועלת ממשית ממפגש כזה. גם מהאנשים בחברתם אני שוהה בחלק מימות השבוע באוניברסיטה די התייאשתי, קשרים שלא יצרתי עד עכשיו - כבר לא אצור, ואנשים שלא החלפתי איתם מילה במשך שנתיים - לא יהפכו לחברי נפש. sad but true, ואני לא מתכוון לפתוח את הנושא הזה עכשיו.

כדי להקל, גם אם לא לפתור, את מצב העניינים העגום הזה, אני מנסה כל מיני דרכים שנדמה כי כולן קשורות לאסטרטגיה המכונה בפי הכלכלנים - מיקור חוץ, דהיינו, העברת האחריות והביצוע לגורמים חיצוניים. כך אני מפסיק כמעט לגמרי את  הנסיונות לקשור אי אלו קשרים עם אנשים מוכרים, ומחפש התקשרויות בחוץ. אחת מאותן דרכים היא האתר הקרוי בשם couchsurfing, שבעזרתו מוצאים אנשים המטיילים בעולם מקומיים שמוכנים לארח אותם ולהציע להם מקום לינה חינמי. ובשבוע שעבר מגיע לדירתי הצנועה ברנש צעיר, ממדינת יוטה אשר בארצות הברית, וכמו רבים מתושבי אותה מדינה גם אותו אורח משתייך לזרם המורמוני, שאם עשרה קבין של מטורללות ירדו על אגפיה השונים של הדת הנוצרית, הרי שתשעה מהם לקחו מאמיני אותו זרם, אבל לי זה כמובן לא מזיז, מכיוון שאני דווקא מחבב זיווגי שכל נוצריים, ומלבד זאת אותו טיפוס הוא בחור נחמד וחיובי וחברתו נעימה לי. לצערי לא כל כך יוצא לי לצאת ולהסתובב איתו בערבים הן מכיוון שגם הוא וגם אני חוזרים עייפים בסוף היום, והן מפני שבגלל מצוות דתו ומגבלות אחרות הוא לא שותה דבר חוץ ממים ומיץ, עובדה שעלולה להעיב מעט על יציאה הכוללת שתיית משקאות קופצים ותוססים. כך או אחרת העניין הזה משמח אותי במידה מתונה, גם אם  ברור לי שמדובר רק בפלסטר ולא בפתרון של ממש. המשך יבוא, מקווה שהוא יהיה עליז ואופטימי יותר מהרשימה הזו.

כבר הרבה זמן אני רוצה לספר או לכתוב על סבתא יהודית. סבתא נפטרה בו' שבט 1991, ממש בזמן מלחמת המפרץ. היא מתה מסרטן. הייתי בן שבע. אני לא זוכר הרבה. רוב הזכרונות שלי ממנה, מהמחלה ומהפטירה, קשורים באוכל. אני זוכר בצורה חדה מאוד ריח של קינמון על פודינג או מאפה שהיא הכינה.  אני זוכר ריח של תבשילים ביתיים - אורז, מג'דרה, קישואים. כשבאנו לבקר אותה בבית החולים, היום אני יודע שזה היה תל השומר, ישבתי עם הדודים בקפיטריה, אכלתי עיגול קינמון שתיתי מיץ ענבים והשווצתי במילים הראשונות שלמדתי באנגלית. אחר כך סבתא נפטרה. מהשבעה אני זוכר רק את הצלוחית של הצימוקים. לפעמים אני נוטה לזלזל בעיסוק באוכל, אולי בגלל כל תוכניות הבישול המאוסות שמכסות את המסכים ומסתירות את הנוף ותורמות עוד יותר לתהליך הדביליזציה של הטלוויזיה, שגם ככה נמצא בשלב מתקדם מאוד, אבל האמת היא שאוכל הוא עניין מאוד רגשי, אולי אפילו רוחני, שמערב כמה חושים חושניים מאוד וראשוניים מאוד כמו חוש הראיה, הטעם והריח, שמתפתחים בשלבים המוקדמים של הגדילה עוד לפני התפתחות היכולות השכליות. יצחק שלו הזכיר את הבראשיתיות החושית הזו  בספר היפה 'פרשת גבריאל תירוש', כשכתב על "כוחם של עצבי הזיכרון המרוקמים בתוך עצבי הריח".

סבתא נולדה באלכסנדריה בשנת 1921 ועלתה לארץ בגיל חמש, בהתחלה גרה בירושלים ולמדה בבית הספר אליאנס, אחר כך עברה משפחתה לתל אביב, שם פגשה את סבא. אבא שלה היה סוחר פירות יבשים שנע ונד ברחבי הלבנט לרגל עסקיו. לסבא שלה קראו חיים אמזלאג. הוא היה מין פיגורה בזעיר אנפין של הקהילה הספרדית ביישוב הישן - סגן הקונסול הבריטי ביפו. הוא סייע בהקמת המושבות הראשונות - פתח תקווה וראשון לציון, וזכה לציור פסיפס במרכז סוזן דלל וברחוב שקרוי על שמו בשכונת נווה צדק. יש אנשים שמתגאים בייחוס לרש"י, לדוד המלך, הגאווה המשפחתית אצלנו נשענת על סגן קונסול בריטי. זה הכי סלב שהצלחנו למצוא. אגב, אחיינו של אמזלאג דנן - יוסף נבון, היה זה שיזם והקים את מסילת הרכבת מיפו לירושלים, מסילת הרכבת הראשונה בארץ ישראל. בזכות היוזמה הוא זכה לתואר האצולה הטורקי 'ביי'.

למרות שסבתא גדלה בסביבה דתית, היא לא שמרה מצוות ולא כיסתה את הראש בשביסים ומטפחות ושאר קשקושים שסבתות, ולמרבה הצער גם נשים צעירות, מניחות על ראשן. היה לה שיער יפה, בכלל, סבתא הייתה אישה יפה מאוד, גם בצעירותה וגם כשהייתה מבוגרת יותר. על הקיר בחדר של סבא בדיור המוגן תלויה תמונה בשחור לבן של סבתא בגיל 16 או 17, מחייכת למצלמה ונראית כמו בריג'יט בארדו או מרלין מונרו או כוכבת עתיקה אחרת מאותה תקופה. סבתא יהודית הייתה מה שקוראים היום 'מנהלת משק בית', ובעבר קראו לו פשוט 'עקרת בית'. סבתא התנדבה בועד למען החייל, היא הייתה אשפית בסריגה, וסרגה ותפרה בובות שנמכרו באירועי התרמה שונים. אני זוכר את הסוודר שהיא סרגה לי, בצבע תכלת רך. היא גם ידעה הרבה שפות - שפת האם שלה היתה צרפתית, מכיוון שגדלה במצרים ידעה ערבית, עברית היא למדה בארץ, וכנראה היתה לה גם שליטה כלשהי באנגלית.

אני חושב גם על סבא, הוא בטח מאוד בודד, יושב בחדר שלו בדיור המוגן, מוקף בתמונות שלה ומתגעגע. כשאני בא לבקר (מודה ומתוודה - לעתים רחוקות) הוא תמיד פותח את האלבום או מצביע על אחת התמונות שתלויות על הקיר ושואל אם אני זוכר את ספתא (פא דגושה). הזיכרון שלו מצוין - הלוואי עלי צלילות ובריאות כזו בגיל 91 - אבל בכל פעם הוא שואל שוב אם אני זוכר את סבתא.

אני זוכר את סבתא יהודית ואוהב אותה ומתגעגע אליה מאוד - למרות שהכרתי אותה רק מעט. אני מרגיש קרבה נפשית גדולה - למרות שהיא נמצאת כבר יותר מעשרים שנה בנחלת יצחק, ולא נראה שזה הולך להשתנות בעתיד. רציתי לכתוב עליה.

כל התאיסטים שבעולם השטן ברא אותם.

כל הדאיסטים שבעולם השטן ברא אותם ומאז לא מתעניין בהם.

כל האגנוסטיקנים שבעולם השטן ברא אותם. או שלא. לא ניתן לקבוע בודאות.

כל הפנתאיסטים שבעולם השטן המתגלם בטבע ברא אותם.

כל הדואליסטים שבעולם השטן הטוב והשטן הרע בראו אותם.

כל הפוליתאיסטים שבעולם השטן, אמו, אביו, אחיו אחיותיו והדוד שמספר בדיחות גסות בליל הסדר, בראו אותם.

כל האנימיסטים שבעולם השטן, בשיתוף עם שמי התכלת הנצחיים והרוח הגדולה של הנהר, ברא אותם.

כל האתאיסטים שבעולם השטן לא ברא אותם. נו באמת. שטן. פחחח.

חמשת קוראי הנאמנים אולי תמהים כיצד זה עוברים שבועות ואיני בוחש בענייני דת אמונה כפירה ועכירת ישראל באופן כללי. אז באיחור קל של מספר חודשים אטבול את קצה מקורי בסוגיית יורם קניוק, שכזכור ביקש מבית המשפט להירשם כחסר דת ולא כיהודי, בעקבות נכדו שאף הוא מוגדר חסר דת. אחר הדברים האלה יצאו נגד קניוק תמימים ומיתממים וטענו שהוא מוציא עצמו מכלל ישראל, וחלקם אף הוסיפו לטענותיהם מיני חרפות וגידופים. אך כמובן שקניוק קשישא, שזכויותיו כלוחם בתש"ח ופעיל בהעלאת מעפילים וכסופר פורה ומבריק, גדולות עשרות מונים יותר מאלו של מחרפיו, לא התנתק מהלאום היהודי אלא מהדת היהודית, שאת מצוותיה, כפי שהעיד, מעולם לא קיים.

כשלעצמי, אני רואה את היהדות כבופה ענק בחתונה, שכל אחד מעמיס ממנו לצלחת מה שטעים לו. פלוני אוהב את הפסטלים השמנוניים וסולד מהפיצות המרובעות עם הזעתר, אלמוני אוהב את הפיצות עם הזעתר אך מתעב את הפסטלים השמנוניים, ואילו פלמוני בז ובוחל הן בפסטלים והן בפיצות אך מביט במבט כוסף ועורג על סלט הוולדורף אשר עומד מבויש בקצה השולחן. יתכן אמנם שלכל אחד מהשלושה יהיו השגות על העדפותיו הקולינריות של האחר, אך בודאי איש מהם לא ינסה לשכנע או לכפות על הזולת לאכול מה שאינו רוצה. היהדות היא סלט גדול שמכיל היסטוריה ותרבות ופולקלור ושפה ותודעה לאומית וגם דת. בימים עברו הדת הייתה המרכיב הבלעדי ביהדות, כפי שכתב ר' סעדיה גאון - אין אומתנו אומה אלא בתורותיה, אבל מאז עברו כמה מאות שנים והצטרפו כמה וכמה מרכיבים משמעותיים לזהות היהודית, אשר לדעתי, ולפי הסטטיסטיקה גם לדעת רוב בני הלאום היהודי, חשובים יותר ממרכיב הדת. יש כאלו הסבורים כי כאז כן היום - הדת היא המרכיב החשוב ואף היחיד ביהדות, זכותם, אבל שלא יכפו על אחרים את השקפתם. תראו, אני לא מוצא עניין רב בשעשועונים למיניהם והמשחק 'מי יותר יהודי' לא יוצא מכלל זה, אבל קשה להתעלם מהאבחנה שדווקא הברנשים הטוענים שהם מייצגים את היהודית המקורית והאותנטית הם אלו המרוחקים ממנה יותר מכל מגזר אחר. הם לא יודו בכך אבל החרדים הם כנראה החברה הקוסמופוליטית ביותר בישראל. כיצד הם - שלבושים בבגדי אצילים פולנים מהמאות ה17-18, מדברים ניב של השפה הגרמנית ומקדישים את רוב זמנם לחקירת טקסטים ארמיים שנכתבו בבבל (עירק של היום) באמצעות כלים לוגיים שחלקם פותחו על ידי הפילוסופים ביוון העתיקה - טוענים נגד יהדותם של מי שלא חושב ומתנהג כמותם? הבליל היווני - ארמי - גרמני - פולני הזה הוא פסיפס גיאוגרפי והיסטורי מרתק, מה הופך אותו לנציגות הבלעדית של היהדות? לא ברור לי.

 במובן זה גם אני, כמו יהודים רבים אחרים, יכול להיחשב חסר דת, גם אם כנראה לא אבקש על כך אישור רשמי מבית המשפט, שכן אני מתרחק ונמנע מקיום כל פולחן דתי, גם אם לעתים אני משתתף באירועים כגון הדלקת נרות חנוכה וסעודת ליל הסדר ושאר התכנסויות משפחתיות ממין זה. אז כן, כמו קניוק גם אני לא יהודי מבחינת הדת אבל מרגיש יהודי עד מאוד, מבחינת ההיסטוריה הכללית וההיסטוריה המשפחתית, והשפה האהובה והתרבות העשירה, החדשה והישנה, והטקסטים שמתוכם אני בוחר מה לאמץ ומה לסלק הצידה, ובכלל אני מסרב בתוקף לקשור קשר כלשהו בין הזהות שלי ובין קיום פולחנים מוזרים ומשונים, אני יהודי מכיוון שאני יהודי, כשם שהצרפתי צרפתי והאיטלקי איטלקי, ואם ישאל אותם מאן דהוא מה עושה אותם צרפתים או איטלקים יביטו עליו כעל אדם מטושטש בדעתו וישלחו אותו בחזרה למקום ממנו בא.

יחד עם זאת, לא הייתי מגדיר את עצמי אתאיסט, מכיוון שכפי שכתבתי באחת הרשימות הראשונות, אני חש, לעתים, ובצורה מסויגת, אהדה לרעיון האלוהות. אני מניח שניתן לכנות אותי אגנוסטיקן או פנתאיסט או שאר שמות של משחות נגד שפשפות, אבל בשביל מה? ילד פרחים נצחי כמוני מעדיף להישאר חף מהגדרות, לפחות בתחום הזה.  

 כל העניינים האלה, שלום כבר שר עליהם לפני שנים, בקול רם ובמילים חדות ומדויקות, בשיר 'אל תקרא לי עם', אבל מסיבה כלשהי לא ניתן להטמיע(!) אותו לכאן, אז במקומו - שיר יפה להלל, גם אם לא קשור כלל וכלל לרשימה. 

מי שמכיר אותי קצת יודע שאת ימי ינקותי, ילדותי, נערותי ובחרותי המוקדמת אני מבלה במגזר הסרוג, ושם עוברים עלומי בישיבה תיכונית אשר משיקולי פרטיות לא אכתוב את שמה, ורק ארמוז כי היא שוכנת בסמיכות לאתר ממלכתי בו טמונה אישיות ציבורית ששמה מתחרז עם המילים 'הונדה בעיר'. ואותה ישיבה מפורסמת כבית גידול קשוח למדי עבור נערים רכים, ולמעשה חוץ ממנזר קתולי עם צוות מחנכים חם ואוהב היא כנראה המקום הכי פחות רצוי עבור אלו המצויים בעיצומה של מסיבת הפיג'מות ההורמונלית הידועה גם כגיל ההתבגרות. מי שיש לו היכרות כלשהי עם מוסדות החינוך של הציונות הדתית יודע שהקודקודים שם מסתכלים בצורה שלילית מאוד על כל גילוי של חיבה והערכה למה שאינו יונק בקשית ישירות מרוח ישראל סבא, יהיו אלה טיולים בחו"ל, ספרים והצגות עם מסרים לא חינוכיים, מוזיקה לועזית, ובאופן כללי כל ייצוג של התרבות המערבית שאינו, מה שמכונה בקיריגיזית מדוברת, 'אונזערע'. לא שאותם רבנים היו מענישים או מפעילים סנקציות כדי למנוע צריכה של תרבות כללית, אבל רוח המפקד הכתיבה המנעות עד כמה שאפשר מלעז, ודבקות במקורות היהודיים, הלאומיים, הישראלים וכו'. 

מכיוון שבאותה תקופה סבלתי מחלישות הדעת של גיל הנעורים, הדברים התקבלו על דעתי וכך נפער לו הבור שעם השנים התרחב לתהום ולמכתש של בורות מוזיקלית עצומה, ומפני שבימי התיכון מלבד פיסות dire straits שהיו אהובים על אחד השותפים שלי לחדר בפנימיה וstairway to heaven  אותו ניסה לנגן כל דרדק שלמד רק לפני רגע לחבוט בגיטרה, לא זרח עלי שום אור לועזי מן ההפקר, הרי שסתימתו של אותו מכתש כעת היא מלאכה לא קלה כלל וכלל. אבל אני מנסה, אם באמצעות שיטוט ביוטיוב, אם  בחנות 'חור בשחור' בה נמכרים דיסקים יד שניה במחירים נמוכים מאוד, ואותה אני פוקד מעת לעת, ואם בעזרת קפש ידידי הותיק, אשר ידו רבה בטכנולוגיה ובמוזיקה ובגיימינג ובדבר זה ואחר, ובזכות התגובות שהוא משאיר פה ושם יש לי תקווה שאולי מלבד נפשות תועות שמגיעות לכאן לאחר שהקישו בגוגל 'בלונדינית שופעת מקבלת מארבעה כושים בג'קוזי' או 'גאולה ומשיחיות בכתביו המאוחרים של הרב קוק' ושאר ביטויים שגורים אצל משוטטי הרשת, יש גם אנשים שאשכרה קוראים את הנכתב בבלוג. ועוד טובה גדולה חייב אני לקפש זה, שאם איני פוגש אותו לפני שנים רבות חזקה עלי שעד היום אין אני מכיר בעובדת היותה של ראש העין מקום קיים וישות ארצית מקובלת לכל דבר ועניין, וממשיך לסבור שאין היא אלא מעשיה שמספרים הורים לילדיהם כדי שיגמרו את האוכל מהצלחת או ילכו לישון בזמן או שלא ישפריצו קטשופ על המלצרית.

ואותו קפש מגלה לי כי קיים אתר בשם legal sounds וכשמו כן הוא, מאפשר הורדה חוקית וכשרה של שירים אינספור בפרוטות ממש. ולפני שאני מספיק להבין מי ומה אני מוצא עצמי קונה שירים לרוב מאותו האתר וכפך השמן בשעתו מתמלא אמפיי (כלומר האמפי שלי) בחסידי אומות העולם ושם דרים בכפיפה אחת ניק דרייק וג'וני קאש עליהם השלום, רוח השם תניחם בגן עדן, ושם גרים הסמית'ס עם הקיור, וג'טרו טאל עם אר אי אם ירבץ, וג'נסיס ולד זפלין ופרל ג'אם יחדיו ואריק קלפטון נוהג בם, וגם חברי הלינרד סקינרד הקשישים מוצאים שם מנוחה...

או מצוין! לינרד סקינרד, בדיוק עליהם רציתי לדבר. על הלהקה הדרומית בעלת השם הקשה מעט להגיה והגורל הטרגי. אני לא בקיא גדול בדיסקוגרפיה שלהם, אבל שני שירים תפסו אותי. הראשון הוא free bird עם מירוץ הגיטרות היפהפה בחציו השני של השיר שמתרגם לצלילים את המילים שמושרות בחצי הראשון, את תחושת החופש הציפורית, הכנפיים הפרושות, המרחבים.

ולעומתו coming home - הכמיהה והגעגועים הביתה, אולי של הציפור מהשיר הראשון, שמאסה בנדודים?

הלוואי שיהיו לי החופש והמרחבים והאופק הפתוח יחד עם תחושת הבית שאפשר לחזור אליו תמיד, כרגע שני העניינים טעונים שיפור, אבל אני נשאר אופטימי, ומלבד זאת יודע שהמתח בין הכמיהה למרחבים ובין הרצון לחזור לבית החמים והמוגן הוא אוניברסלי, ולא ייחודי לחברי להקות רוק עם מנה גדושה של פטריוטיות דרומית וחיבה יתרה לסמלי הקונפדרציה, או לבעלי כנף שגרים בערים עתיקות והרריות, ומאחל לכולם למצוא את האיזון בין השניים, להיות ציפורים חופשיות עם בית חם.