תוכי יוסי - מצייץ מאז 1983

טוב, נשבר לי הזין, רשמית, אכלולישתוליבלעוליחתכולי, הביאו לי את החלסטרה, סתמו לי הבאר, שרפו האסם, גנבו הסוסים, ניפצו את האקווריום והוציאו את הדגים. עוד אישיות ממין נקבה מצמידה לי סטטוסקופ לכוס, שהפעם שוחה בתוכה תבחולת לימונענע גרוסה א-לה המים הירוקים של פרופסור קתרוס, ומאבחנת חוסר ביטחון עצמי/ביישנות. אוקיי, מודה בעובדות, לא מודה באשמה. מבוכה וביישנות הם אינהרנטים לדייט, כמו הפרפרים בבטן, התפריטים המתפוררים ושלוליות הקפה עם השמות המשונים, על אחת כמה וכמה כשאותה נאוות החן מפזרת חיוכים בנדיבות של רודן צפון קוריאני, ומסיטה בגסות כל הזמן את השיחה לכיוונה, איך לא ירד לי הביטחון? נכון, תאמרו - אם זה הולך כמו ביישן, מצחקק במבוכה כמו ביישן, מתערבב באירועים חברתיים רק עם הצלחת של הבייגלה כמו ביישן, אז מה זה? זה ביישן. אז מכיוון שברנשים וברנשיות מכאן ומשם, עכשיו ובזמנים אחרים הצמידו לי את התווית הזדונית הזו, אני מוציא מהבוידעם את הרשימה שכתבתי וגנזתי באוקטובר האחרון, ונראית לי עכשיו רלוונטית במיוחד, כדי להבהיר את העניין.

עלמת חן אחת, אותה 'פגשתי' באתר היכרויות, שאלה בטלפון אם אני ביישן. בשיחה אחרת היא אבחנה בנחרצות שאני שקט ומופנם. מלבד הברכות שעלי לברך אותה על המסקנות החדות והמדויקות אליהן הגיעה לאחר שיחה קצרה בת שלושים דקות, מסקנות שאנשים שקולים יותר היו מגיעים אליהן לאחר היכרות טיפטיפה יותר קרובה ומעמיקה, היא גרמה לי לחשוב על כל העניין. זו לא הפעם הראשונה שמישהו או מישהי, בזירת ההיכרויות או בזירות אחרות, שואל/אומר/ קובע שאני ביישן, מופנם ושאר מחמאות, לרוב הדברים נאמרים בנימה שיש עמה תוכחה או אפילו אשמה. לא יודע איך זה קרה, אבל ביישן הפכה למילת גנאי, לדבר רע, שצריך להתבייש בו. באתר של ynet למשל, יש מספר פורומים המתקבצים כולם תחת הכותרת 'תמיכה': יש שם תמיכה בחולי סרטן, בנפגעי טרור, באנשים שחוו אובדן ושכול וגם בביישנים, ואני יכול ללמוד מכאן שבעיני עורכי האתר ביישנות היא גרועה כמו מחלה או אובדן.

חיזוק מסוים לקביעה הזו אני מוצא בשיר ישן של הסמית'ס וסלחו לי על התרגום הצולע: 'אני הבן והיורש של ביישנות וולגרית בצורה נפשעת'. ובמשפט הזה, שהוא נפלא בעיני, ניתן לעיין ולהפוך לא מעט, כי מילא שאדם שמעיד על עצמו שהוא ביישן בצורה קיצונית אומר את זה ושר את זה ונחשף בצורה סטריפטיזית בפני מיליוני צופים ומאזינים, אבל יותר מכך, המשפט עצמו הוא אוקסימורון, כי ביישנות מתקשרת לתכונות טובות, לעדינות, אולי לטוב לב, כמו שכתוב בגמרא: שלושה סימנים בהם ניכרים בני ישראל - ביישנים רחמנים וגומלי חסדים, בטח לא לוולגריות, ועוד נפשעת. מילא, למוריסי ומאר הפתרונים. אם כך ואם אחרת ברור שקביעתה של אותה גברת היא שטות מוחלטת. הביישנות, כמו תכונות רבות אחרות היא לא בינארית ולא דיכוטומית ולא מסתכמת בתשובה כן או לא. מדובר בסקאלה רחבת ידיים, ואני, כמו כל אחד אחר, מתנדנד ומחליק לאורכה. כל אדם מרגיש נוח יותר במצבים שונים, בחברת אנשים קרובים וכדומה. כשלעצמי אני מרגיש מבוכה גדולה בנסיבות מסוימות, לרוב באירועים רועשים ובחברת הרבה אנשים, שאז אני באמת קצת נעלם ונבלע ומשתבלל בתוך עצמי, אבל בקרבת בני אדם שנוח ונעים לי איתם המבוכה נעלמת ואני מסוגל להשפריץ שמחה גיל ועליצות כחטיבת דובוני אכפת לי. ואם פתחתי בקלאסיקה משנות השמונים, אנסה להבהיר את דברי בעזרת קלאסיקה משנות התשעים (כילאו אותי בחדר צר ותנו לי לאכול רק חלווה וניל כל היום, אני לא אשתמש בביטויים אייטיז וניינטיז).

הטיפוס המשופם - ג'ון סקאטמן, היה זמר שסבל מגמגום, הגמגום נעלם כאשר היה שר בסגנון הידוע כסקאטינג - אלתור ושירת הברות חסרות משמעות, וכך בערך הוא אומר - 'כולם חושבים שהוא (הסקאטמן) מגמגם, אבל לא מגמגם בזמן שהוא שר, אבל מה שהם לא יודעים הוא שהמגמגם והסקאטמן הם אותו אדם'. רוצה לומר, יש לי (כמו כולם, אני לא מיוחד, אני יודע) כמה פנים וכמה צללים, ואני מאמין שמי שקרא קצת בבלוג הזה יכול לראות שאני לא מתבייש לכתוב בצורה חופשית ופתוחה וישירה, ואם אבצבץ מולו גם בחיים האמיתיים, יבין שגם הפתיחות והנינוחות שאני מפגין בכתיבה וגם ההתכנסות וההתייחדות האינטימית עם מגשי הקרקרים והשתיה בצד באירועים מרובי משתתפים, הם שני צדדים של אותו אדם, ולא יחפז למסקנות נמהרות כאותה עלמה. 

אלף דורות לפני בריאת העולם נכתבה התורה באש שחורה על גבי אש לבנה, יומיים לפני יום כיפור כתב מישהו בזפת שחורה על חזית בית הכנסת: אנה פרנק מתה בתולה. הרב קרא אליו לבירור את מיקו צ'יקו ודיקו, מיקו אמר שהוא לא יודע מי זה אנה פרנק, צ'יקו אמר שהוא לא יודע מה זה בתולה ודיקו אמר שמאז גיל שלוש, בו הכניס את כף ידו הימנית לכלוב של הנמרים, אין לו היכולת הטכנית - אופרטיבית לבצע את זה, והוא אף היה נשבע בשבועה צופית שהוא זכאי, אבל הוא לא בצופים, וגם אין לו היכולת הטכנית – אופרטיבית לבצע את זה. הרב זיכה אותם מספק והתקשר למשטרה, אבל כל השוטרים בתחנה יצאו לחופשת חג. חג? חג. יום כיפור זה חג? במשטרה כן. ניתק בזעם והתקשר לאגף תחזוקה בעירייה שיבואו וימחו את החרפה. יצאו לנופש, כולם. נופש? נופש. ביום הדין הקדוש והנורא וכו'? כן נו, ביום הדין וכו' וכו' וכו'. ניסו למחוק, ניסו לגרד, ניסו לגרר, אבל הכתובת, איך אומרים, נשארה על הקיר. נכנס הצום, הגיעו המתפללים הקבועים, הגיעו המתפללים הלא קבועים, הקבועים נחרדו, הלא קבועים התחלקו לשתי קבוצות, אלה שבזמן שקונמי וקונסי הרהרו בליבם, למה איפה יהרהרו, וואללה נכון, ואלה שבזמן שקונמי וקונסי חשבו, וואללה נכון, אבל למה ביום כיפור בכניסה לבית כנסת.

החזן התיר להתפלל עם העבריינים, ומיקו צ'יקו ודיקו יצאו מבית הכנסת והלכו לראות סרטים בבית של צ'יקו, כי ההורים שלו בטורקיה. מיקו רצה לראות רוקי, צ'יקו רצה לראות רמבו, דיקו רצה לראות אנשים ולנשום אוויר קר, הוא יצא לרחוב וכמעט נדרס על ידי קורקינט, אולי תסתכל לאן אתה הולך, צעק הנהג. הוא התיישב על ספסל עץ בגינה בין עשרות המדוושים והמתגלגלים. ילדה קטנה בהתה באימה בידו הימנית וכעבור מספר רגעים אזרה אומץ ניגשה אליו ושאלה: ילד, איפה האצבעות שלך?

בבטן, הוא כבר היה רגיל למבטים ולשאלות, ביום כיפור שעבר הייתי רעב אז אכלתי אותן.

ועכשיו?

עכשיו אני בסדר.

הילדה הביטה בו בעוינות ואמרה: אתה יודע שאסור לשקר, ועוד ביום כיפור, מי שמשקר ביום כיפור יקרה לו... היא הביטה שוב בכף היד המגודמת ונרתעה, הוא חייך אליה בטוב לב.

טוב, פסקה בפתאומיות, שיהיה לך חג שמח, אמרה והסתלקה במהירות מהגינה.

איזה סתומה, גיחך בשביעות רצון, חג שמח עלק.

המבחנים עברו חלפו להם, בעזרת השם האחרונים בתואר, ועכשיו נשארו רק העבודות, הסמינרים ושאר ירקות. אני רוצה מאוד להשתמח, והרשימות האחרונות, על קולות הבכי והנהי שעלו בהן - על הבדידות והדכדוך ועל הפכפכותן וחמקמקותן של בנות חווה, אשר אם רק היו מכירות את טבעי האמיתי, ואת כל מעלותי וסגולותי, חזקה עליהן שהן משליכות מידיהן מהר מהר מכשירי רוקט פוקט שלהן ומזדרזות לתור אחרי בשבילים ובמשעולים, ומרוב כמיהה, ערגה, תשוקה ואביונה תולשות ממני נוצה נוצה עם פינצטה פינצטה, אלא שחשש קל בלבי שלא אני הוא האיש שישבור את שוק צעצועי המין, ויבואניו יצואניו ומשווקיו יכולים לישון בשקט בלילה. וכאן המקום לסייג ולומר שכשלעצמי אין לי מושג קלוש מהו אותו רוקט פוקט חלילה, מכיוון שאני אברך סוציאלי ענוג ורך פלומה שאין לו בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, חברה ורווחה, וכל שאני יודע על אותם צעצועים ואביזרים גונב לאוזני לא ביוזמתי ולא ברצוני - הן לא ממש מתכון לעליצות, ומה יכול להעליץ להדיץ ולשמח את נפשי העייפה יותר מקולו החרוך של יקיר הבלוג ג'וני קאש המנוח. בערוב ימיו הקליט ג'וני דנן גירסאות כיסוי לשירים מוכרים וביניהם גם לשירו משובב הלב של ניק קייב - mercy seat, אשר מתאר את הרהורי ההזייה הדתיים של נידון למוות העומד להתיישב על הכיסא החשמלי - הוא כיסא הרחמים המדובר. באנגלית מתייחס הביטוי גם לכפורת, כלומר לכרובים המכסים את ארון הקודש, והאירוניה זולגת דרך מילות השיר.

ניסיתי לתרגם חלקים מהשיר, באופן חופשי ולא מילולי, משהו בסגנון:

דווקא הייתי מרוצה, אבל בהמשך נתקעתי כי מאוד קשה לשמור גם על המקצב וגם על המשמעות, לכן הסתפקתי בזה וחדלתי. פשוט אעלה את השיר ואאחל שבת נעימה, ולאנשי ההר גם מושלגת, ושנשתמע רק בשמחות.