אספר לכם סיפור שנזכרתי בו לפני שבוע בעבודה ועלה בי חיוך ואני רוצה שתחייכו גם. טוב, הוא לא כזה מדהים אבל אני זוכרת את זה לטובה.

באחד הימים הסגרירים של אמצע כיתה ט', חברה ביקשה ממני להעתיק שיעורים בערבית. שני דברים כמעט ומנעו ממני להסכים, הראשון הוא שהיא ישבה בשורה ראשונה, והשני הוא שהיא בחרה להעתיק את השיעורים בשיעור כימיה, ובזמנו למדה אותנו המורה מעוררת האימה (שאחר כך ממש אהבנו, אבל בתחילה היא הייתה מפחידה עד מאוד). החשש של שתינו התממש, היא נתפסה בשיעור והמחברות של שתינו הוחרמו. היה זה אולי השיעור הכי מלחיץ בחיי. לא רק שנתפסנו על ידי מורה מאוד קשוחה וממש לא אהבלה מספיק כדי לוותר, אלא שהמורה לערבית הייתה דומה לה במובן הזה, והחלחלה מלחטוף כפול...

בהפסקה נגשנו אליה שתינו, אני לא זוכרת אם הייתה זו היא שביקשה אותנו או שאנחנו יזמנו את בקשת הסליחה, אבל התנצלנו על המעשה חסר האחריות. נכנסנו לחדר מורים, כריכות המחברות שלנו בצבצו מתיקה שהיה מונח על רצפת החדר. התרפסנו, לא הייתה אפשרות אחרת, אמרנו כמה שזה לא נכון להעתיק, כמה שזה לא הוגן, ופיזרנו עוד הרבה מסרים חינוכיים לאוויר. בשלב מסויים היא אמרה לנו בטון רגוע: "אל תנסו לעבוד עליי, גם אני הייתי תלמידה בתיכון ולהעתיק שיעורים זה דבר שבשגרה, על תעשו מזה עניין גדול, אבל להעתקת שיעורים יש הפסקה ולא עושים את זה בשיעור." ואז היא החזירה לנו את המחברות, בחיוך, ולא סיפרה למורה לערבית.

- היום למדתי משהו חדש על מישהי מהצוות וזה נחמד כי אני נהנת להכיר את האנשים האלה. עצובה לעזוב.

- היום היה שוב עודף בקופה. הם כבר אמרו לי שחבל שאני עוזבת, כי לפני שבאתי תמיד היו חוסרים בקופה ועכשיו כל הזמן יש עודף.

- אמא קנתה לי עוד דברים שהייתי צריכה.

- אתמול, אחרי שכבר כתבתי את הדברים הטובים, עזרתי לחברה בתרגיל במתמטיקה ולמרבה הפלא לא שכחתי את כל החומר עד כדי כך.

- נשארו לי רק עוד שתי משמרות בעבודה, וזהו.

ביי.