אוקיי, אוכל להתחיל לספר לכם רק על הריקוד שלי, לא. אני רוצה שתכירו אותי, זאת אומרת תדעו מי אני.
תדעו למה בחרתי בריקוד, למה בחרתי בה דווקא שתהיה אהבת חיי. אני קוראת למחול בלשון נקבה כי אני חושבת שזה דבר נשי ועדין
וחמוד.
שמי הוא לירון ואני בת 14. השאר תדעו בהמשך.
עכשיו בואו אספר על המערכת יחסים עם אהבת חיי. מחול.
הכל התחיל בגיל 6, כמו כל הבנות בגיל הזה, התחלתי לרקוד בגלל לחץ חברתי, אבל אני שמחה שעשו לי את הלחץ החברתי הזה.
בלי הלחץ הזה לא הייתי מכירה אותך-מחול שלי.
בהתחלה אני מודה, לא אהבתי. אבל רציתי.
כי אתם יודעים כשאתם קטנים אתם לא באמת הולכים למה שאתם רוצים, אתם הולכים למה שסתם נראה לכם מדליק ומגניב.
בחצי השנה הראשונה למדתי להכיר אותה. בגיל שש היא הייתה בשבילי פעילות גופנית, גם היה את הכיף של לבוא בתלבושת של בלט של ילדות קטנות -שמלה ורודה לייקרה עם גרביון. והיא הייתה גם סתם פוזה קטנה.
בגיל 9 היא הייתה בשבילי מקום לרקוד כי גם בגיל תשע אהבתי אותה, אהבתי שהיא גם פעילות גופנית וגם סתם פעילות שאהבתי לעשות.
עכשיו, בגיל 14 היא יותר מפעילות גופנית, או פוזה, היא בשבילי פעילות שאני אוהבת לעשות, פעילות שאני אבכה אם אני לא אעשה אותה,
בלי הגזמה, אני אוהבת אותה מאוד!
התאהבתי.
אני רוקדת כבר 8 שנים ואני יכולה להגיד ולהמליץ שבחיים לא ימאס לי. שבחיים לא ארצה לנטוש אותה!
להשאיר אותה לא זזה.
יום שלישי. מתייצבת בסטודיו בשעה שש ורבע לשיעור בלט, השיעור עצמו מתחיל בשש וחצי אבל קבעתי עם חברותיי המקסימות שנבוא רבע שעה קודם בשביל קצת לפטפט.
שש וחצי. השיעור מתחיל והתחלנו כמובן ב2 שירי חימום ואחר כך 2 שירי מתיחות ולבר. טונדו(רגל מותחת לכיוון כלשהו), פלייה, ג'טה( כמו טונדו רק באוויר).
ממשיכים עם הקטע ריקוד שלנו. איני רוצה להשתחצן או משהו אבל קיבלתי סולו. אתם מכירים את התחושה הזאת שאתם רוצים משהו כל כך חזק ולפעמים אתם פשוט אומרים לעצמכם "לא אני לא אשיג את זה" ואז אתם משיגים את זה ואתם מרגישים הכי טוב עם עצמכם. ככה הרגשתי כשקיבלתי את הסולו.
זה היום יום שלישי לפני 3 שבועות כשהמורה הנפלאה אומרת "לירון את קיבלת את הסולו", "אהההההההה!" צרחתי, כמובן שהמורה השתיקה אותי, אבל לא היה לי אכפת, כי אני קיבלתי סולו! אושר גדול הציף אותי באותו רגע.
יום אחרי האושר הגדול שהעלה את מצב הרוח שלי למצב 100 %
עשה לי את מצה הרוח שלי למצב 10 %.
יום למחרת היה לי שיעור אנגלית והמורה חילקה את המבחנים. לא אציין את הציון שלי אבל הוא היה נכשל. מתחת ל56.
זה באמת לא הגיוני, אני תלמידה מצטיינת ומשקיעה, אני ילדה שמקבלת 80-100 בכמעט הכל!! איך זה הגיוני הציון הזה? אבל האמת..
לא התכוננתי, גם באמת לא היה לי זמן בכלל!
נו באמת.. מה יהיה איתי? אני כל כך משתדלת אבל האמת, ואני יודעת שזה ישמע כמו תירוץ, פשוט אין לי זמן! אני רוקדת 8 וחצי שעות בשבוע.
ויש לי מיליון ושניים מבחנים ללמוד אלייהם, יש לי משפחה, יש לי חברות, יש לי חבר, יש לי בייביסיטרים, מה אני אעשה, אין לי זמן לכלום.
ואימא תמיד אומרת "תרגיעי עם הריקודים שלך וככה תמיד יהיה לך יותר קל." ממש לא. מה היא חושבת לעצמה בכלל? אם יש לי סדר עדיפיות, הריקוד יהיה תמיד במקום הראשון אם אני לא כוללת את משפחתי כי גם היא יקרה לי.
אבל אני מצטערת, אני לא יכולה לוותר על הריקוד הוא יותר מידי חשוב לי.
בשבילי ריקוד =
נשימה
הליכה
שכיבה
ישיבה
אכילה
שתייה.
יום חמישי, יום לאחר האסון ויומיים לאחר האושר אמרו לי את המילים שבחיים לא חשבתי שיגידו לי אותם. את ה9 אותיות שבחיים לא חשבתי שיגידו אותם.
בחיים לא רציתי לשמוע אותם.
שיעור פרטי.
אז כן, אני מתחילה לקבל שיעורים פרטיים.
איך זה הגיוני? אני ממש חכמה, ברצינות! אני תלמידה של מאיות ולמה נתנו לי שיעורים פרטיים? בכלל הנכשל באנגלית.
אהה, ואולי גם ה60 בהיסטוריה
אהה ואולי גם הנכשל בבוחן במתמטיקה שהיה לי לפני כמה זמן.
עכשיו הכל מובן, כל השיעורים פרטיים האלו מוצדקים אך אני חייבת להתחיל לתקן את הנכשלים האלו ולסיים את השיעורים הפרטיים האלו.
עכשיו איך אני הולכת לעשות את זה?
זהו חברים, עד כה זה הפרק הראשון, כמובן שיהיו עוד פרקים.
אני אשמח אם תכתבו בתגובות מה אתם חושבים- הערות וכו'.
אני גם הכנתי תקציר:
לירון היא ילדה מצטיינת, מקובלת ובעלת חבר, אפשר לומר שיש לה הכל.
והיא רוקדת כבר 8 שנים ואוהבת את זה מאוד, בשבילה מחול זה יותר מפעילות גופנית
זה הדברים העליונים בסדר העדיפיות.
אבל מה קורה כשהמחול קצת מבלגן לה את החיים והיא חייבת לבחור.
המחול או חיים חברתיים, לימודיים ומשפחה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
