יום חמישי, ערב ערב יום כיפור, אני יוצאת לסידורים אחרונים לפני החג יחד עם בני הצעיר.

באחת הכיכרות שבהן יש לי זכות קדימה, אני כבר בתוך הכיכר ורכב מגיע מימין ונדחף לפני. אני בולמת במקום כדי לא להכנס בו.

על האחוריים שלו דבוקה מדבקה, איך אני נוהג? ומספר טלפון. אני רוצה להתקשר לדווח אבל לא מספיקה לקרוא את המספר. בינתיים הוא עוקף בפראות ומתרחק.

הבן שלי, אוטוטו יהיה נהג בעצמו מפקפק בעצם הרעיון של הדיווח על נהגים עבריינים. הוא אומר - חבל על הזמן, במילא אף אחד לא יעשה עם זה כלום.

אני אומרת לו - זאת חובתי האזרחית לדווח על נהגים שנוהגים בפראות. אין לי שליטה על מה יהיה או מה יעשו עם הדיווח שלי, אבל פוטנציאלית יש סיכוי שבשיחת טלפון אני עשויה להציל חיים.

בהמשך ראיתי את אותו הרכב עוצר בטרמפיאדה ואוסף חיילת, אני מניחה שזאת הייתה הבת שלו כי אחר כך הוא ביצע פניית פרסה וחזר בחזרה על עקבותיו. שוב לא הספקתי לרשום את המספר שלו. אני מקווה שאחרי שבתו כבר הייתה ברכב הוא נהג באדיבות.

הדרך הובילה אותי לצומת מרומזר בתוך העיר. מרחוק ראיתי את הרמזור ירוק ואחר כך מהבהב. האטתי. לפני במסלול נסעה משאית גדולה עם נגרר, מסוג המשאיות האלו שמובילות שתי מכולות. בתגובה לרמזור המהבהב המשאית הגבירה את מהירותה, וכשנכנסה לצומת הרמזור כבר היה אדום. אדום לגמרי. אדום כהה כמו שאומרים במחוזותינו.

גם על המשאית הזאת הייתה מדבקה - איך אני נוהג, עם מספר טלפון.

השגתי אותה ברמזור הבא. הפעם לא ויתרתי. ביקשתי מהבן שירשום את מספר הרכב ואת מספר הטלפון והתקשרתי לדווח. דיברתי עם המזכירה שרשמה את כל הפרטים ואמרה שהם יטפלו בעניין. אני מאד מקווה שהיא לא אמרה סתם, והם באמת יטפלו בעניין. 

בעיני, נהג משאית שעובר באור אדום זאת רשלנות חמורה. זה ממש פשע.