זה מתחיל בדגדוג קל בקצות האצבעות ומתפשט בכל הגוף.
אני לא רוצה לאכול יותר לעולם ואני חושקת בלטרוף את כל העולם כולו.
אני לא באמת צריכה להיות לבד עכשיו אבל, עם אנשים זה יותר קשה. כך, יש לי את הפריווילגיה להתבוסס במחשבות ואט אט לקרוס לתוך החור השחור.
זה מתסכל ומחליש ואיני ידועה כמוכשרת במיוחד בכל הנוגע להתמדה והאחזות.
שמונה וחצי בערב יום שישי וכל העולה על רוחי זה לעשן וללכת לישון עד בוקר יום ראשון.
הגלתי את כולם אל מחוץ למערכה וכעת בודד לי. הו, האירוניה.
לא עמדתי בפיתוי ועל אף האיסור הזדיינתי איתם, עם כולם. כל מי שנקרה בדרכי זכה בגמירה חמה וטובה.
אני מתקשה להחליט אם זו עוד התמכרות אחת מיני רבות או שמא זהו תחליף לחום אנושי, לאהבה, להרגשה הנעימה הזו שלמישהו אכפת, שמישהו ישים לב אם אעלם. אבל זה לא זה, זה רק מחול תשוקה וגופות עירומים מתמזגים לרגע כדי להגיע לשיא. בין אם זה במיטה שלו, באוטו של ההוא, על הספסל עם זה או באמצע השדה איתו. יש כל כך הרבה מקומות ואנשים וילדים בפוטנציאל שנמרחים לכל עבר.
על שום מה? אהבה סינתטית או יצר טהור?
אני מנסה לשפוך את הקרביים החוצה, לנקות את הכל מבפנים, גם אם לרגע או שניים.
זה לא ממש הולך.
לא ממש.
אילו הייתה לי האפשרות לפתוח את הפצע, להושיט יד לתוך החור השחור, אני תוהה, מה הייתי מוצאת שם?
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
