זאב בודד

קצת על עצמי:

עוד כשהייתי ילד שמעתי אנשים לוחשים לי באוזן שאני לא אצליח, בכל מה שעסקתי, בהתחלה זה היה בספורט שהתחלתי להתאמן בו בגיל 5, אז הוכחתי להם, בגיל 12 כבר לא היה מישהו בעיר שיכל לעמוד ברמה שלי, בגיל 14 לקחתי מקום 3 באליפות העולם עד גיל 14.

אחרי זה בלימודים, אמא שלי הייתה בטוחה שאני לא אצליח, אז הוכחתי לכולם שאפשר להוציא תעודת בגרות מלאה גם אם מגיעים רק ל100 ימים בשנה לביצפר ולא ניגשים לאף מבחן חוץ ממגנים ובגרויות.

ואז כבר סתמתי לכולם את הפה, אף אחד לא באמת רצה להתעסק עם היכולת שלי להיות עקשן ולהתמיד. את הספורט כבר עזבתי ולמרות שהייתי יכול להיות עכשיו איפה שהגדולים באמת נמצאים, מככבים על פרסומות לביטוחים טסים לתחרויות בחו"ל, פציעה של חצי שנה בברך ואי רצון של הצבא לתת לי ספורטאי פעיל הרסו לי את הקריירה, עד היום בוכה על זה, אני אוהב את מה שעשיתי ולצערי הרצון שלי להצליח בקריירה שלי לא נותן לי זמן להשקיע מחדש בזה.

מגיל 11 אני יודע מה אני רוצה להיות, טבח, שף. וכשילד בגיל הזה אומר שהוא רוצה להיות משהו הוא רק אומר, כמו שאח שלי אמר שהוא רוצה להיות וטרינר וכמו שאני אמרתי בגיל 14 שאני רוצה להיות רופא, אבל תמיד ידעתי שלבשל זו האהבה שלי. אף אחד לא לקח אותי ברצינות, תמיד אמרו אוקי סבבה הוא ידע לבשל בבית לאישתו ולילדים יכול להיות אחלה תחביב, אבל כשאני הבנתי מה אני רוצה להיות בחיים האלו הבנתי מה צריך בשביל זה, בטח שלא צריך תעודת בגרות אז לא למדתי, למה הוצאתי תעודת בגרות? כי אני יכול.

כל החיים שלי הייתי בשליטה על הדברים שאני עושה ועל הדרכים שאני בוחר. עד השבוע.

יום שני האחרון הביא אותי למקום שאין לי שליטה עליו ואני מרגיש אומלל, חסר ביטחון. גילו לי מחלה באחת הידיים שלצערי אין לי שליטה עליה, מחר אני הולך לקבל זריקה שאמורה לעזור, עד כמה היא צריכה לעזור? הרופאים אומרים שבמידה רבה, אבל היא לא תעלים את הבעיה, וכל פרק זמן אני אצטרך לקבל שוב את הזריקה, במידה והמצב מחמיר זה יכול להוביל לניתוח.

כשהייתי ילד היה לי סיוט קבוע שהיה בא אלי כל כמה ימים, כדי להזכיר לי שאני לא פה בזכות אף אחד, לא בזכות אלוהים ולא בזכות ההורים, לא בזכות אחי ולא בזכות החברים, אני פה בזכות עצמי בזכות שתי הידיים והרגליים שלי, בזכות המוח והתושייה שלי.

בחלום הייתי על הריצפה, לא חבול ולא פצוע אבל על הריצפה בלי שום סיבה וכשהייתי מנסה לקום לא הייתי יכול, הרגליים שלי לא היו מגיבות, לא הייתה לי תחושה ברגליים וככה הייתי על הריצפה בוכה ומפוחד ומחכה שהרגליים יגיבו שוב והן לא היו חוזרות לעצמן אף פעם.