לאחרונה מלחמת האגו הפנימית שלי מחריפה. ההגנות והמנורות האדומות בכוננות שיא. ואני לא יודע למה אני כל כך עירני ועומד על המשמר. דואג להגן על עצמי, מכל מה שניתפס בעיני כפגיעה ב"כבודי" על ידי כסילותה חסרת הרגישות של הזולת. האגו הזה, הביטחון העצמי, הדימוי העצמי, הם כולם שזורים יחדיו. ניזונים ומושפעים האחד מהשני. יחד הם יוצרים מאזן שברירי שאותו ניתן לערער בקלות, כמו להטוטן חסר שיווי משקל שמנסה לחצות חבל דק.

אני כל כך סובל מהרגעים האלה בתיקשורת האנושית העדינה, שמישהו, מכר טוב או לפחות מישהו שאיתו יש לך יחסים חמים בדרך כלל, אומר משהו שאני פשוט לא יודע איך לאכול. הוא זורק איזה פרובוקציה קטנה לכיוון שלך ומחייך כמו דביל. "עלבון בצחוק". עלבון בין חברים. צורת הדיבור ששמורה בדרך כלל רק לגברים גברים.

יש את הפעמים היחסית נדירות האלה שברפלקס או טיק לא רצוני אני ממהר לשלוף ולירות בחזרה איזה "לך תזדיין" מחיוך/מעורפל שכזה. זה די תלוי מי השולף השני, שמולו אני בדו קרב ידידותי. אבל רוב הפעמים התגובה האיסטינקטיבית, היא דווקא החיוך הנוראי הזה, מגובה לפעמים באיזה גיחוך.

החיוך הנוראי הזה, זה משהו שאני מניח קורה להרבה אנשים. לא יודעים איך לאכול את הסיטואציה, את האדם, את המילים שנזרקות לאוויר כמו זרעים לערוגות על רקע שמים כחולים, אז חוזרים אל המחוזות הבטוחים של ה"הומור" והאווירה הקלילה. זה לא באמת חיוך אמיתי, זה חיוך של מבוכה. זה לא באמת צחוק אמיתי, זה צחוק שמוטל בספק. וזה קורה לי המון. ואני כל כך שונא את זה. כי ברוב הפעמים זה כמו לחטוף מכה בבוהן הקטנה של כף הרגל. ה"זרת" של כף הרגל. הכאב מגיע רק רגע או שתיים לאחר מכן. האיבר רחוק מדי מהמוח. הסיטואציה לא ברורה מספיק לנוח. חוסר התגובה והבריחה ל"איזור הבטוח" היא זו שגורמת לי להרגיש כזה חסר יכולת.  

לו רק אנשים היו יודעים אילו רגשות זה באמת מעורר אצלי תחת החיוך הנבוך הזה, הם היו שוקלים פעמיים איך לגשת אלי. הם לא יכולים לשמוע את האנדרלמוסיה שמתחוללת בפנים. 

ואני יודע שזה הכל הדימוי העצמי שלי שמניח לי לספוג את הפגיעה, יחד עם חוסר הביטחון שלי. אם שתי התכונות האלה באמת היו קיימות, הדברים היו פשוט מחליקים מעלי. התגובות לא היו כל כך מאחרות להגיע אם בכלל. אבל בגלל התדמית העצמית הכל כך ירודה הזו, חי אצלי בראש שופט נאצי. שופט ופוסק ומעניש על כל מהלך שלי. אתמול לא זכרתי אפילו כמה בירות שתיתי, ארבע או חמש. בסוף שילמתי על חמש. אלו הדברים הקטנים האלה של החיים שמעוררים אצלי את השופט. למעשה השופט מתעורר יחד איתי, ובדרך כלל לא מניח לי לחזור לישון. יחדיו אנו משחזרים את ארועי האתמול ואת התנהלותי חסרת היכולת. מסיקים מסקנות ומפיקים לקחים למצבים דומים שעלולים להתרחש בעתיד. יום יבוא, ואני אתנקש בו. אני אקשור אותו לרפסודה ואשחרר לאוקינוס. יעלה אותו על טיל ואשגר לשמש. ואז, את מקומו של השופט הקשוח תתפוס אחותו התאומה וההפך המוחלט ממנו - הסבלנות, החמלה והאמפתיה. יחד נמצא אם הכח לצמוח למקום טוב יותר. 

  אני כבר לא מסוגל לסבול את הלהקה הזו ובוכה כמו אימו בן 15 כשאני שומע את זה