השדים האלה, אני הולך לישון איתם בלילה ואיתם קם בבוקר. באופן לא מודע ולפעמים גם במודע אני נותן להם אצלי במה. יושב איתם לכוס תה בערב וכוס קפה בבוקר. הנשק שלהם הוא המוח שלי- החשיבה האובססיבית. יש להם שמות. זיהיתי כמה מהשמות שלהם. קוראים להם דאגה, חרדה, פאניקה, שיפוט, שיפוט עצמי, פחד.  

אני כמעט משוכנע שדאגה, חרדה, פאניקה, שלושתם חלקים קטנים יותר הולכים יד ביד אשר משמשים להרכבתו של אויב גדול בהרבה, אולי ההכי גדול שיכול להיות לנו: טרור. אימה של ממש. איבוד שליטה. דאגה מוגזמת או לעיתים חסרת בסיס מולידה חרדה, שממנה הדרך עד לפאניקה קצרה ביותר.

שיפוט עצמי הוא מעין צורה מוגברת של מה שניתפס בעינינו כשיפוט חיצוני. מוטציה אכזרית. אני עדיין מסוגל לשפוט את עצמי בחומרה על ארועים שהתרחשו לפני שנים רבות, וממקום מאוד לא מפוכח. השדים האלו עוצמתם מוגברת בעיקר בלילה, בעת זמן חשבון הנפש. כאשר אני מתעורר בבוקר או מתי שזה לא יהיה לצורך העניין, עוד לפני שאני אפילו פוקח את עיני, אני לפעמים מוצא את עצמי מחפש אחריהם: "איפה אתם מפלצות אכזריות?" עלי לוודא שהשדים כולם שם במקומם. כאילו שעדיף לי למצוא אותם לפני שהם ימצאו אותי. זה כמו לגלות מקק גדול אצלך בחדר באמצע הלילה. אתה לא באמת רוצה שהוא יהיה שם, ואתה לא באמת רוצה להסתכל עליו, אבל אתה לא מעז להסיר ממנו את העיניים. עליך תמיד לנטר את תנועתו ולדעת את מיקומו, בגלל שאתה לא רוצה שהקללה הזו תעזוב לרגע את טווח הראיה שלך, כי אז מי יודע איך וכיצד תשגר את מתקפת הפתע שלה. אתם מבינים? זו מתקפת הפתע ממנה אנו חוששים כל כך. לכן השדים תמיד צריכים להיות אצלנו בטווח הראיה. אולי אנו חושבים שכך אנו שולטים עליהם, כאשר המוח תמיד מודע ועירני לבעיה, קודח וטוחן שוב ושוב במטרה למצוא פתרון. אבל באמצעות דפוס זה, אנחנו רק מזינים אותם יותר ויותר.

אולי כל זה זו רק השפעה שיש לי ממשהו שאני קורא בימים אלה. משהו על חשיבה אובססיבית. אני שונא השפעה. כאשר יש יותר מדי ממנה אני כבר לא יודע איפה ההשפעה נגמרת ואני מתחיל. אני תמיד חושש שיש משהו משפיע יותר מדי על הכתיבה שלי וכל מה שבעצם אני עושה זה מעבד משהו שכבר קראתי בעבר או שמישהו כבר כתב לפני. הכנות, הטוהר, האמת, אלו הדברים הכי חשובים לי פה. אבל זה לא יכול להיות עד כדי כך, נכון? כלומר בסך הכל קראתי מספר עמודים ראשונים וחשיבה אובססיבית מייסרת היא לא מחלה חדשה אצלי.

לקחתי את הספר הזה, אז איתי באותו יום לפארק, זוכרים? לא קראתי מילה. לא היה לי פוקוס, לא יכלתי להתרכז בדבר, התודעה שלי שררה באי סדר מוחלט.

אז אני מנסה לעשות כעצת הספר ולהפסיק להיות ה"אני החושב", ובמקום לפעול כנוכחות מהצד. לצאת לרגע מהלופ ולנטוש את תפקיד השופט. להיות נוכחות צופה ותו לא. ברגע שמתחילה החשיבה האובססיבית לעצור ולשאול את עצמי מה זה? מה קורה לי ברגע זה? ברגע שאני מזהה שזה עוזר ואפילו רק בגרגר, זה כיוון שכבר שווה להמשיך ללכת בו ולחקור יותר. אבל שוב, אולי בסופו של דבר כל מה שישאר זה ספר ניו אייג'/עזרה עצמית (תוויות נוראיות) שמעלה אבק על המדף. ככל שמזההים יותר ספרים כאלה על מדף של אדם כך מחשיבים אותו ליותר פסיכי. עוטים כפפות משי ומתחילים לדבר איתו בטונים נמוכים יותר. 

חשבתי על זה אתמול בלילה. חשבתי על זה אתמול בשתיים בלילה כשעישנתי דרך החלון אל תוך הלילה אל הרחוב הדומם. אתם יודעים מה יש שם בחוץ בשתיים בלילה? שביל צר וארוך תחום בחומה שבמהלך היום חוצים אותו מאות תלמידים ומאות מבוגרים. גורדי שחקים צפופים, חניונים קטנים, מדרכות שבורות, כבישים צרים, כיכר, ועוד איזה תירוץ עלוב לגינה. זה מה שיש שם בחוץ בלילה ואף לא אדם אחד. הם כולם נעלמים כאילו לפי פקודה וזה מרגיש כל כך אפוקליפטי וסופני. עד שאני פותח את החלון למחרת בבוקר והכל שוב שוקק חיים. ביצה קטנה של חיים. 

מה שחשבתי עליו אתמול בלילה - לפני שזלגתי בחוסר טעם ול-חוסר הטעם שמתרחש מחוץ לחלוני - חשבתי שלא יהיה לזה סוף. לדיכאון, לעצב הזה, לפרנויה שלי, איך או מה לעזאזל שאפשר לקרוא לזה. לא-יהיה-לזה סוף. לא כך. לא בדרך בה מתנהלים הדברים עד כה. זה נמשך שנים. יש לי אלפי דפים של תיעוד שנפרס לאורך שנים. אני לא יודע אם אי פעם אצליח לעצור את מעגל הכאב, הסבל. 

הבוקר הייתי צריך לקבל את פניו של נציג חברת "יס", שהגיע כדי לאסוף את הזבל שלהם לאחר שאבי החליט לחזור להוט, שוב. באמת שאינני מבין למה הוא מתעסק ומתבחבש כל כך הרבה עם החברות השטניות האלה ואני אומר את זה רק מתוך דאגה ואהבה. אני ממשיך לנסות לשכנע כל אדם אותו אני פוגש שלא לעשות איתם עסקים ואם כן לצמצם למינימום. כל מה שאתה עושה כאשר אתה משלם להם זה בעצם לרכוש חבילה של פרסומות ופרומואים ומעברונים כאשר בין לבין יש סרט מחורבן או אחד שראית כבר מיליון פעם לפני כן. הם הרי יותר גרועים ממס הכנסה, הפיראנות האלה. מהרגע שמסרת בידהם את פרטיך ומספר כרטיס האשראי הם לא יניחו לך עד הקבר, וטלויזיה זה בסך הכל סתם עוד אמצעי להפגת הבדידות והניכור בדור המזויין הזה.

אז הם קיצצו לו קצת פה במחיר והוסיפו לו עוד ממיר אחד שמקליט ועוד ממיר אחד ב-HD, ואתה חושב שאתה יוצא ידך עליונה עם כל ה"נצחונות הקטנים" האלה כביכול בזמן שהאמת היא שאפשר רק להפסיד עם התנים המניפולטיביים האלה. ישראלי אולי יעדיף למות מאשר "לצאת פראייר" בזמן שבמציאות הם הפראיירים הגדולים ביותר שיש.

הם יקצצו לך פחות עשרה שקלים בחודש כדי לדחוף לך חבילה בשלוש מאות וחמישים שקל. רק בשביל ההרגשה הטובה שלך, שתרגיש טוב שניצחת. ואז יתחילו גם כל ההשוואות והתחרויות הסמויות האלה מול השכן שלך ומול איציק מהעבודה ומול גיסך ומול ההוא מהמכולת ומול הברמן שלך, מי קיבל מה וכמה הוא משלם, רק בשביל שאיציק יגיד לך שהוא משלם 30 שקל בשביל 12 מגה לחודש דרך קומבינה עם חבר שעובד בבזק ואתה משלם 39 בשביל אותה חבילה, ואז תרגיש ששוב נדפקת ומיד תמצא את עצמך זרוק ומשתרך בתור הטלפוני אל שירות הלקוחות עם המוסיקה המעצבנת הזו שחוזרת על עצמה רק כדי לגרום לך להתעצבן עוד יותר ולנתק את השיחה.  

שטויות כאלה. גם ככה, וזה לא סוד, כשכל סדרה או תכנית או סרט נמצאים במרחק הקלקה אחת, חברות כבלים הופכות פחות ופחות רלוונטיות. וכאשר לכל בית יש פלזמה יותר ויותר גדולה, אולמי קולנוע הופכים פחות ופחות רלוונטיים, ואז זו רק תחרות בין הסלון שלך לאולמות הקולנוע למי יש מסך גדול יותר. התוכן עצמו, כמו בכל דבר, כבר מזמן לא חשוב. לא באמת חשוב התסריט אלא ה- 3D, כמו שלא באמת חשובה המוסיקה אלא התחת החטוב של המבצעת בלבוש מינימלי.

אם כבר שוחחנו על אבי ועל היחסים הכמעט לא קיימים אך תמיד מורכבים שבתא המשפחתי, הלחץ מצדו לפתור את סוגיית הדירה הולך וגובר באופן שהוא כנראה לא מרגיש. אבל אני כן. אני מבין עכשיו שהנוכחות המוגברת שלו לצידי רק מגבירה את הפאניקה והפרנויה שלי. אם משהו עלול להשתבש זה בטוח ישתבש בעולם שלו.

עוד מישהו יודע איך זה ששאלות של הורים מתחילות במילים "מה עם...", סימן שאלה בסוף משפט? מה עם הראיון העבודה? מה עם המבחן? מה עם הבנזוג? מה עם הדירה?

והשאלות האלה במקרה שלי לפחות, מגיעות רק כאשר החרא פוגע במאוורר ולא נשארת ברירה. אחרת אין תקשורת במעוז הפולני הזה. אבא שלי, הוא לוחץ עלי ללכת לבדוק מה קורה עם השותפה שממנה לא שמעתי מספר ימים, להגיד לה שהיא צריכה להעביר את הארנונה על שמה, ובכלל למצוא פתרון לגבי החדר הריק שם. אם אני עוזב אז שיכנס מישהו במקומי, היא בטוח לא תסכים לקחת על עצמה את כל הדירה, המכשפה הזו.

הכל באשמתי. כל העניין המסריח הזה. אם כשהכנסתי אותה הייתי מניח להם לנהל את כל הבירוקרטיה והכספים בעצמם, לא הייתי צריך לשחק אותה "בעל הבית" היום או המתווך, ואני בכלל לא בעל הדירה. אני גם ככה גרוע בזה. גרוע בחוזים ובכספים ובכל הבולשיט היומרני והדקירות בגב והזבל המניפולטיבי הזה.

עכשיו הטלפון שלה כבר לא זמין מספר ימים, והערב אני אצא שוב אל דירתו של היצ'קוק כדי לחשוף את פשר המיסתורין ובאופן כללי לבדוק את המצב. חשבונות ממשיכים להגיע לשם אם הם בכלל מגיעים, ואם לא זה מצטבר עד שהופך לערמה מצחינה של חרא שלא יכולה שלא להתפוצץ מאוחר יותר. ואין לי איך לשלם אותם...

אולי היא מתה? אולי תלתה את עצמה מהתקרה וחסכה מאיתנו ומעצמה את הקיום המריר והאדיש שלה? מה שבטוח: יהיה כיף לברר! אף פעם אי אפשר לדעת מה אפשר למצוא בדירת ההפתעות הזו. פלא של ממש. אולי ישחק לנו המזל ונקבל עוד איזה עכברוש מת בתור בונוס קטן, הא? (;

איזה אבי אחד מגיע הערב לבדוק את הדירה. כדאי שאדאג להיפטר ממלכודת העכברושים במטבח אם זו עדיין שם. בטוח שזה לא מה שיעזור למכור את המקום הארור. אוף, אני לא רוצה ללכת לשם שוב... מישהו מוכן לאחוז בידי?

אני רק מקווה שאם הכל ילך חלק, המקום הארור הזה יהיה נחלת העבר בקרוב. זה יושב לי כמו עצם פיל בגרון.