העמק הגדול

אז הישראבלוג ביקש לכתוב על יום המעשים הטובים. זה לא ששכחתי ממנו, האמת. קשה לשכוח כשאתה רואה כמה זמן לפני שלט שאומר "ציר מוריה יהיה פתוח.. למעשים טובים!" ואז אתה פשוט תוהה אם זה, בתכלס, אומר שהוא סגור או פתוח לתנועת מכוניות, מה שגורם לך לצפות בכליון עיניים ליום המעשים הטובים פשוט בשביל מענה לשאלה הזו.

(ולמי שתוהה- הוא היה פתוח, עד כמה שאני יודעת. תודה ששאלתם.)

כן. אני מאלה שמאמינים שאין צורך ביום מעשים טובים. מה שרוצה לעשות מעשים טובים- בסופו של דבר ייעשה מיוזמתו, בזמן שלו. מי שלא רוצה באמת לעשות משהו- בסופו של דבר לא יעשה כלום, גם אם ליום אחד הוא יתנהג כמו חסיד אומות עולם.

העניין של לתרום לאחרים מושרש בחינוך, ביסוד, בין היתר. זה לא משהו שיכול פשוט להשתנות כי ליום אחד כולם מדברים על זה. מבחינתי, לקום לזקן באוטובוס זה כבר מעשה טוב, ורצוי שתעשה את זה באמת מיוזמתך ולא כי כולם יינעצו בך מבטים מאיימים ויתלחששו עליך מאחורי הגב.

מצד שני, וזה עניין החינוך לכיוון ההפוך, עדיף שתעשה מחוסר רצון במקום לשבת בשורה הראשונה של האוטובוס, לסרב לקום לזקנה ולצעוק עליה שהיא בזבוז וכל הדור שלה היה צריך למות בשואה. כן, היה בלאגן נוראי באוטובוס אחר כך. מופתעת שהוא ירד משם בחיים. חבל.

אבל לפעמים, החינוך נהרס. אני הייתי מהילדים שממהרים לתת מטבעות לקבצנים בכל פעם שהם רואים אחד, ושכגדלתי למדתי לחשוד במניעים שלהם, או לברור בין אלה שאשכרה עובדים ו, למשל, מנגנים נהדר בכלי שלהם, ואלה שסתם קנו חלילית פלסטיק ונושפים בה בשביל האגורות שלנו. או שתרוויח את כספך, או שתשב בשקט ותקווה לטוב.

כפי שאתם רואים, המציאות הקרה הפכה אותי לקצת אכזרית. אבל זה לא אומר שלא נשאר בי טוב לב. שלא נשאר בי מעט מהחינוך ההוא. פשוט, כשאני מפנה את הלב שלי, זה למי שצריך אותו באמת.

ובגלל שזה כן בסופו של דבר, יום המעשים הטובים המוכר בחוק, או משהו כזה, אספר לכם מקרה אחד שזכור לי היטב. היה בוקר אחד שהייתי בדרכי למקום עבודתי בצבא, וראיתי ממש קרוב לבניין איזו זקנה אחת, שהתקשה בעלייה מזערית בפני המדרכה. באמת מזערית. סתם עיקול קל כלפי מעלה של הרחוב. כמעט לא מורגש.

ראיתי שהיא מתקשה, אבל אני תמיד מתביישת להציע עזרה, השד יודע למה, אז התקרבתי אליה טיפה והאטתי את קצב ההליכה. במפתיע, הזקנה מיהרה להבחין בי וביקשה בעדינות שאעזור לה לעלות את הדבר המסכן הזה.

כמובן שהסכמתי. הרי מה זה בשבילי, נערה שאם אני זוכרת נכון עוד לא הייתה בת 20, לעזור לזקנה מסכנה? אז אחזתי בעדינות בזרועה ועזרתי לה. העלייה הקטנטונת הזו לקחה לנו לפחות דקה, בלי להגזים, וכשסיימנו היא הודתה לי ופשוט הלכה. להגיד שרציתי להזמין לה מונית יהפוך אותי לקדושה, אבל כפי שאמרתי, אני מעט אכזרית, והאמת שזה פשוט לא עלה בדעתי אז, אבל כן רציתי ללוות אותה עוד קצת. לראות שהיא מגיעה בבטחה או לפחות מוצאת עוד מישהו שיעזור לה עם תלאות הדרך, שבשבילנו הן כל כך לא מורגשות שזה מצחיק.

יש כאלה שלא יגידו שזה מעשה טוב. שמעשה טוב זה לעזור לעניים או ליתומים או ליתומים העניים או אני יודעת מה, אבל מבחנתי מעשה טוב זה לתת למישהו ממשהו שלך יש יותר, אפילו בממש קצת, מספיק כדי שיהיה לך יותר מלאדם האחר. לאישה הזו היה חסר כוח, ואני השאלתי לה משלי. מבחנתי זה ראוי יותר מכל בגד שאיזה סלב תורם לצדקה מהארון המאד קטן שלו.

בסופו של דבר, אנחנו לא יכולים להציל את כולם. פעם התביישתי בכך שהמעמד הסוציו-אקונומי שלי טוב להפליא משל מרבית העולם, שדברים יבואו לי יותר בקלות בחיים, אבל למדתי שזה מה שיש ושעליי לנצל את זה, כי יש אנשים שיהיו מוכנים להרוג אותי בלי למצמץ בשביל החיים האלה. בגלל זה, אני לא יכולה לתת לנזקקים את כל מה שיש לי, כי אז מה יהיה עליי? ההורים שלי עבדו קשה בשביל שיהיה לי את כל הטוב הזה, ואני אעבוד קשה בשביל לשמור עליו. חוץ מזה, אכזרי כמה שזה ישמע, אנחנו זקוקים לנחותים מאיתנו, בשביל העבודות הנחותות האלה, שאנחנו מזלזלים בהם? שכולם מזלזלים בהם אבל בלעדיהם חיינו לא היו חיים?

אז לא. לא צריך להציל את כולם, זה לא הוגן כלפינו וזה בלתי אפשרי, אבל אפשר לעזור. קצת. להקשיב לאישה שפונה אליך ברחוב כי הגיטרה שעל גבך מזכירה לה את בנה, שממש לא מזמן עזב את הבית, לא משנה כמה אתה ממהר לשיעור שלשמו אתה טורח לסחוב את הגיטרה הנ"ל. לפנות אל הילד הרזה והחיוור שהולך לידך בפרצוף סהרורי ומדאיג ולשאול אם הוא בסדר. הוא בטח יגיד כן, אבל יש את הסיכוי הקטן הזה שהוא יגיד לך שלא, ואולי תציל אותו, או לפחות תעזור לו לעבור את היום. תגיד לאדם שעובד איתך כל הכבוד על העבודה הקשה שלו, שידע שהוא מוערך וראוי אפילו אם הממונים לא אומרים לו את זה.

מעשים כאלה, מבחנתי, זה די והותר.

רק לא ביום המעשים הטובים.