העמק הגדול

מצחיק, אבל מבחנתי, הדבר שאני הכי מתגעגעת אליו בלהיות פנויה זה לא, נגיד, החופש לשכב עם מי שאני רוצה (כנראה כי אף פעם לא עשיתי את זה בלי קשר) או חוסר המחויבות, אלא דווקא התחושה הזאת של ראשוניות.

הפעם הראשונה שראיתי את קיסקי. אני זוכרת שבאותה תקופה תהיתי ביני לבין עצמי האם אני מעוניינת במערכת יחסים עם מישהי מהבסיס. הסתכלתי על הבנות סביבי, וביניהן עליה. כשהסתכלתי עליה אני זוכרת שלא התלהבתי כל כך. בחורה יפה, ללא ספק, אבל היא לא שבתה את תשומת ליבי וגם לא הכרתי אותה בכלל אז, ולי יש דפקט שאני באמת יכולה להימשך רק למי שאני מכירה יחסית, משום מה.

אחר כך היה את מה שאנחנו קוראים לו "ערב כיף" של קורס אפריל 2010 (זה ערב שפשוט מקדישים לקורס קצת לפני שהוא עוזב. משהו מאד חם וכיפי אני חייבת לציין). בדרך חזרה משם גם היא חיכתה לאוטובוס בתחנה ההיא, וזו הפעם הראשונה שהתחלתי לדבר איתה. הרגשתי אז שהיא קצת מסויגת, קצת סגורה, אבל נהניתי לדבר איתה ולראות מישהו שמבין את הבדידות שאני מרגישה לפעמים, במיוחד ששתינו סבלנו ממנה במהלך הקורס להכשרתנו לתפקיד.

האוטובוס שלי הגיע, ונאלצתי לקטוע את שיחתנו. אני זוכרת שכבר על האוטובוס הזה, לא הפסקתי לחשוב על הבחורה ההיא, ותהיתי אם אולי טעיתי לגביה. אולי כן יש בה משהו נחמד... והיא דיי יפה... אבל כמובן אני לא רציתי באמת בקשר עם אף אחד אז מיהרתי לבטל את המחשבות שלי באותו זמן.

וכך התחיל סוג אחד של ראשוניות. תחילת האהבה.

זה מסלול ארוך ועקלקל בשבילי, שחלקו תיארתי או משתמע ממה שכתבתי פה בבלוג. אני שונאת להתאהב באנשים, כי בגלל שאני חייבת להכיר את מי שאני אוהבת זה תמיד חברים, ואני תמיד מוותרת על הרגשות שלי בשביל לשמור על החברות הטובה שיש בינינו. אם קיסקי לא הייתה מציעה לי לצאת, כנראה בחיים לא הייתי אומרת לה כלום. אז בשבילי אהבה אומר הרבה חודשים של כאב, של תשוקה בלתי ממומשת, פנטזיות בלתי רצויות.

אבל אני גם אוהבת את זה. את ההערצה, האידיאליזציה שאני עושה כל שביכולתי כדי להימנע ממנה, מה שאומר שאני גם מנסה לגלות עוד יותר את אותו האדם, להבין מי הוא על כל כישוריו וחולשותיו. כמו כן בגלל שאני מחליטה לא לפתח זוגיות רומנטית, איכשהו מחליף את זה הרצון לשייך את האדם הזה אלי בצורה אחרת-להפוך אותו לחבר טוב. אז אני התחלתי לדבר איתה יותר, ולבלות איתה יותר, וכך גיליתי מבעד לילדה המסוגרת אישה חייכנית, שאוהבת לצחוק בדיוק מהשטויות המפגרות שאני אוהבת, חנונית אמיתית בנפש אך עם המראה הכי שיקי בעולם, אך לעיתים אדם אנוכי, לעיתים קצת שחצן, לעיתים קצת עצוב.

(בזכותה גם הכרתי בחורה אדירה מהבסיס שאני לא מבינה איך חיי היו מצחיקים ורנדומליים לפני שפגשתי אותה. לבריאות שיהיה לה).

כמובן שלא ישר התאהבתי. הייתה הכחשה, כמו שאמרתי מקודם. היו תירוצים-"את פשוט חרמנית עליה" "את מבלבלת רגש כנה של חברות עם רומנטיקה" ושלל ירקות. הייתה היתפכחות מסוימת, שכן כמו שאמרתי למדתי גם את חיסרונותיה והם שיגעו אותי.

אבל כל הדברים האלה לא עזרו.

נעבור קצת קדימה, לתקופה שהתחלנו לצאת, וזה מציג לנו עוד ראשוניות, או יותר נכון כמה ראשונויות (נראה לי המצאתי מילה) שנכללות בתחום אחד.

מערכת יחסים.

נתחיל מהפן הפשוט יותר להסברה- הפן הפיזי. הפעם הראשונה שנישקתי אותה, הפעם הראשונה שהחזקנו ידיים, הפעם הראשונה שהעזתי ללטף אותה, הפעם הראשונה שהעזתי למשש אותה, הפעם הראשונה שראיתי את החזה שלה, את הישבן שלה, את הערווה שלה, הפעם הראשונה ששמעתי אותה גונחת, הפעם הראשונה שגעתי לה בכל איזור בגוף, ונישקתי לה כל איזור בגוף, הפעם הראשונה שהתקלחנו יחד, הפעם הראשונה שהרגשתי אותה כנגד גופי.

הפעם הראשונה שבאמת נהניתי מנשיקה צרפתית, ולא הגשתי כאילו מישהו מחלל לי את הפה.

הפעם הראשונה שעשיתי סקס באמת כי אני רוצה, באמת כי היא פשוט סקסית ומטריפה מכל בחינה והרצון שלי לשכב לא נעלם בשנייה שהיא נישקה אותי. הפעם הראשונה ששכבתי עם מישהי שלא נגעלתי מהגוף שלה באיזשהו מובן.

יש עוד דברים פיזיים, אך הם כבר קצת מתחברים לפן השני-הלא הוא הנפשי. הפעם הראשונה שהתכרבלנו ביחד, הפעם הראשונה שישנו ביחד, הפעם הראשונה שהתכרבלתי בזרועותיה אחרי שגמרתי והרגשתי באמת בטוחה, הפעם הראשונה שנישקתי אותה מול אנשים אחרים, הפעם הראשונה שגרבתי לה גרביים, הפעם הראשונה שניסיתי להרים אותה, ואני משתפרת בכל פעם מאז.

יש כמובן גם דברים נטו ריגשיים, כמו הפעם הראשונה שאמרתי לה שאני אוהבת אותה, הפעם הראשונה שרבנו, וכל הדברים הראשונים שהיא אמרה לי, בחשכת החדר, שמעט אנשים יודעים שהם קיימים, אם לא רק אני, וכל הדברים האלה שאני אמרתי לה.

יש משהו נעים בלהכיר אדם להרבה זמן, להרגיש נוח איתו באמת ובתמים ולא לרצות להחליף אותו בשום אדם אחר, אבל משהו בי מתגעגע קצת לפעמים למסע הזה. משהו בי פשוט רוצה ללכת ולראות מישהי, שפשוט תגרום ללב להיעצר ואז להתחיל לפעום מהר. לא בתחושה המוכרת שיש לי כרגע כל פעם שאני רואה אותה, אל כמעיין משהו חדש, לא ברור אך כל כך מעניין ומרגש.

אני בחיים לא אעשה את זה כמובן. יש לי בעיות עם קיסקי זה נכון (אפרט על זה בהזדמנות) אבל אפשר לפתור אותן, ואני בכנות אוהבת אותה יותר מדי בשביל ללכת בגלל עניין קטן כזה של רצון במשהו חדש.

אבל מותר לי להתגעגע.